$
אמיר זיו

חיי כלב

על הרגע שבו אתה מבין שהמחסור הכרוני בביטחון תעסוקתי נהפך לריקבון פנימי

אמיר זיו 09:3917.10.13

הקדמה משועשעת

 

בבית עומד כבר שבועיים ריח של שתן. לא חריף כמו זה שבמשתנה כימית בשולי כיכר רבין בערב יום העצמאות, אלא יותר כמו אד קל אך מטריד שמריחים בצימר בגליל שבעליו לא עדכן מראש על הלול הפעיל שמעבר לגדר. אתה מסתובב בין החדרים ולא חדל לרחרח, אינסטינקט חייתי גורם לך לנסות לזהות את המקור, עד שאתה מבין שהוא בכל מקום. למעשה, כשאתה מחשב לאחור, אתה מבין שמתחת לפרקט החדש שאתה כה אוהב נקווה אקוויפר של פיפי. כמו במשרד הייטק, גם לך יש רצפה צפה.

 

לא היו לי אשליות בקשר לגורה שהסכמנו לאסוף לביתנו בתום שש שנות לחץ מצד הילדים. גם אני הייתי ילד שהביא כלבה הביתה וראה כיצד הוריו מגדלים אותה לתפארת. אבל כאשר כל ניסיון לחנך אותה להשתין בחוץ משמעותו שלוש קומות מטה ומעלה בלי מעלית, הבחירה היא בין כיווץ שרירים מתמיד לשכנוע עצמי שניחוח שתן כלבים תורם ליצירתיות. ומכיוון שגם כך מדובר בדירת 3.5 חדרים שמאכלסת חמש נפשות בוגרות למדי שעוד בטרם כלבה שיוועו למעט פרטיות, העניין התחיל להריח כמו משהו שעלול להתפרק.

 

גורת הבית. הכל מרגיש כמו משהו שעלול להתפרק גורת הבית. הכל מרגיש כמו משהו שעלול להתפרק

 

המשך שאינו מצחיק כלל

 

החלטנו לעבור דירה. לא למכור ולקנות גדולה יותר - מהלך שנואשנו ממנו מזמן - אלא רק להשכיר ולשכור. למצוא לכמה שנים דירה מעט מרווחת יותר ואם אפשר סמוכה לקרקע. בדיקה הראתה שההפרש שנידרש לו יהיה עוד 2,000 עד 3,000 שקל בחודש. לא מעט, אבל גם לא משהו שבעזרת כמה קיצוצים לא נוכל לעמוד בו כרגע, עם שתי משכורות בבית וילדים שסיימו את שלב הגנים הפרטיים וטרם הגיעו לפרק הסחיטה הבוגרת.

 

אלא שמילת המפתח היא כרגע. כי חוזה השכירות דורש התחייבות לשנתיים. זו דרישה הגיונית לכל הצדדים, אבל אתה מגלה לפתע ששנתיים בעידן הנוכחי הן פרק זמן מבהיל. לא נעים לומר, אבל אתה מגלה שאין לך אומץ.

 

כן, הגילוי שאינך עוד צעיר ונועז מצער בכל פעם מחדש, אבל יש פה משהו עמוק יותר. מדובר בחלחול תודעה של נמיכות רוח. חרדה רדומה אך כבר מושרשת עמוק, שמתפרצת כל אימת שאתה נדרש להביט קדימה על עתידך הכלכלי. התחושות הללו הן תולדה של מחסור כרוני בביטחון תעסוקתי. אתה ממש יכול לראות כיצד המחסור הזה הולך ומתפתח ונהפך לריקבון פנימי. לפחד כמעט משתק.

 

אלה מילים קשות, אבל נדמה לי שאני לא מפריז, ושהתחושה הזאת אינה נחלתי הפרטית. במקרה שלי אני אמנם נאחז בעיניים פקוחות ברפסודת הפרינט העושה דרכה למעמקים, אבל היעדר הביטחון התעסוקתי והאי־ודאות הכלכלית הם מחלה כרונית כלל־משקית, שלא לומר גלובלית. השאלה אם תהיה לי פרנסה מחר או בעוד שנה או שנתיים מלווה עורכי דין כמו גם פועלי ייצור, עובדי חברות סלולר כמו גם נהגי מונית ואנשי הייטק. שלא לדבר על מאות האלפים שכבר כעת מתפרנסים כעובדים זמניים, כפרילנסרים או כסותמי חורים אד־הוק, שהמבט הפיננסי שלהם קדימה מוגבל לחודשים ספורים, במקרה הטוב.

 

לא כל העובדים האלה יאבדו בהכרח את מקום עבודתם. רובם ישרדו בו. אבל זו בדיוק הבעיה: המעבר משאיפה להתפתחות להסתפקות בהישרדות. חמש שנים של קרטוע כלכלי גלובלי, שינויים דרמטיים ביכולת לנייד עבודה מארץ לארץ, שכלולים טכנולוגיים שמייתרים עוד ועוד עובדים, ובעיקר האיום המתמיד בקריסת גוג ומגוג (ע"ע "תקרת החוב") חלחלו עמוק לתודעה של העובד השכיר. התוצאה היא דו־קוטבית: זעם הולך ומתעצם על שיטה שמאפשרת רק לאלה שבצמרת לגרוף עוד ועוד מהשמנת, ובו בזמן תחושת תבוסה פנימית. נמיכות רוח ביחסים מול המעסיק, בליווי אד קל אך מטריד של השפלה ופחד.

 

פעם, מזמן, הממשלה דאגה לתעסוקת אזרחיה. אחר כך האחריות עברה לשוק הפרטי, והממשלה עודדה אותו להתפתח. חברות ממשלתיות הופרטו וזכו לתנאי פעולה אופטימליים, אחרות קיבלו הטבות מס מפליגות. והנה, השבוע התברר שחוסר הביטחון התעסוקתי הוא גם נחלתם של עובדי בזן וטבע - שתי חברות ענק, האחת סובלת מבור פיננסי זמני והאחרת בכלל מרוויחה מיליארדים אך בעלי מניותיה אינם מסופקים.

 

מי שרצה להבין איך הופנמה נמיכות הרוח של העובדים אצל המעסיק צריך היה לקרוא את הראיון פוקח העיניים של חיים הורביץ ב"כלכליסט". "העלאת המסים זה מה שרצו ההמונים", הטיח הורביץ, "...זה דבר שדירקטוריון חייב להיערך אליו. בדברים כאלה אסור שיהיו סנטימנטים... אם יש איים של אי־יעילות בישראל צריך לטפל בהם".

 

לפני עשור, כאשר שרי אריסון פיטרה כ־900 מעובדי בנק הפועלים (המופרט), הארץ געשה. בעלת הבית הלכה על בהונות, מנהליה הפגינו נכונות לקצץ בשכרם, והעובדים נשלחו הביתה בתנאי פרישה מופלגים. עשר שנים אחר כך, הורביץ הבן פשוט משליך על "ההמונים" את אשמת הפיטורים (שטבע הקפיאה לעת עתה בלחץ ההסתדרות) ומעורר געגוע להתנהלות של הורביץ האב. וכשזה הלך המחשבה של המעסיקים, קל להבין מדוע העובדים מתחפרים כל אחד ואחד עמוק יותר בהישרדותו העצמית.

 

וסיכום מבאס ממש

 

הגעתי לגיל 45. לפני 15 שנים הבטתי קדימה אל הגיל הזה באופטימיות. כמו כל בן 30 זה נראה לי גיל מופלג שהחיים פחות או יותר נגמרים בו (היום אני יודע שזה ב־55), אבל גם הערכתי על סמך התבוננות סביבי ש־45 יהיה הגיל שבו אוכל להתרווח מעט לאחור, להוריד הילוך, ללטף את כלבתי החדשה וליהנות מבסיס כלכלי יציב יחסית. במקום זה אני מוצא את עצמי רחוק מיציבות פיננסית, עם עתיד פנסיוני לוט בערפל וחרדה מהפיכתי לאי של חוסר יעילות שיש לקצצו. וזה עוד לפני שהתפניתי להתעסק בסיכון של התקף לב פתאומי או פוליפ במעי הגס.

 

אני שונא לפחד. פחד שמשתכן בלב הוא באמת ראשית ההזדקנות. לכן אני נאבק בתחושה הזאת מדי יום, ובינתיים יכול לה. אבל המאבק הופך לקשה מיום ליום. והתחזיות בקשר לעתידי לא נהיות יותר אופטימיות, אולי רק להפך. ואני לא נהיה צעיר יותר, אולי רק להפך.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x