גאות ושפל חליפון

1.

"שלום, זוהר בבית?".

"זוהר בדשא. מאחור".

רועי ורמוס צילום: אוראל כהן

האורח מקיף את הבית אל החצר האחורית. דמות ישובה שם בפינה מוצלת על כיסא נוח, קוראת ספר תוך שהיא משתמשת במטרייה מהקוקטייל שממנו היא לוגמת כבקיסם שיניים.

"שלום, מר גושן".

הדמות מרימה את הראש אבל השמש שמאחורי גבו של האורח מסנוורת.

"עם מי יש לי הכבוד?".

"רועי".

"איזה רועי? אני לא רואי כלום".

"רועי ורמוס".

"תרצה קפה מהתרמוס?".

"לא תרמוס, ורמוס".

"אז לא תרמוס, אולי ורמוט?".

"תודה, אני לא שותה אלכוהול בצהריים".

"כן, אתה נראה ילד".

"אתה לא מזהה אותי, מה? אני לא מאמין. אני לא ילד, אני כבר בן 43, קוראים לי רועי ורמוס וכשהיית יו"ר רשות ניירות ערך העפת אותי מתפקיד מנכ"ל בית ההשקעות הגדול בישראל".

"ששש... בחורצ'יק אתה מלחיץ, כל השלווה הולכת. תירגע, תנשום רגע עמוק. מרגיש את הבריזה? אוויר פסגות".

"אתה נהנה ללעוג לי".

"למה ללעוג?".

"פסגות. זה בדיוק בית ההשקעות שעבדתי בו".

"לא מכיר, מצטער. שמע בדיחה ששמעתי ממש הבוקר: אם גולדי הון היתה עושה עלייה, איך היו קוראים לה כאן?".

"אין לי מושג".

"זהבית כהן".

"אתה ממשיך ללעוג לי".

"וואו, אתה חלש באזור של ההומור. כל הכעס הזה לא טוב לעור הפנים שלך, אתה בחור יפה בסך הכל, גבוה כזה, שיער חזק. לא חבל? תראה אותי, המשכתי הלאה".

"כן, אני רואה שהסתדרת יפה בחיים מאז שפרשת".

"ה' רועי, לא אחסר".

"ואתה אפילו לא זוכר אותי, מה? בנאדם, הקלטת שיחות טלפון שלי".

"תהרוג אותי, לא מצלצל".

"מר גושן, באתי עד הנה כדי לבקש איזו התנצלות, או לפחות הודאה בטעות. בכל זאת, לא מעט עינוי דין, שלוש שנים מחוץ למשחק, אבל אתה אפילו לא טרחת לקום מהכיסא נוחי".

"הו־פה! אתה רואה, אתה מתחיל ללמוד".

"תסלח לי, אבל השיחה בינינו נהפכה לנונסנס מביך".

"אז לא נמשיך. רוצה סביח?".

2.

"שלום, מר ליידרמן בבית?".

"ליאו? בדיוק מתקן משהו בקליאו. ל-י-א-ו, יש פה מישהו בשבילך...".

ליידרמן מגיח מהחניה, אוחז כלי עבודה וידיו קצת מלוכלכות. למראה האורח עולה על פניו חיוך מופתע.

"נו, מה נגיד? יענקל'ה בכבודו ובעצמו. איזו הפתעה, בוא תיכנס".

"מצטער שהגעתי בלי התראה, עברתי בסביבה ולא היה לי מה לעשות. חשבתי לעצמי, נגיד שזה היה הפוך, ליאו בטח היה קופץ להגיד שלום...".

"בטח יענקל'ה, טוב שבאת. רק תן לי להניח את הלדרמן במגירה, לפעמים אני שוכח אותו בכל מיני מקומות".

"גדול הלדרמן, ליידרמן".

ליאו ליידרמן צילום: צביקה טישלר

"כן, זה משפחתי אצלנו".

"האמת שקפצתי בשביל לתמוך ולהגיד שאני מבין מה עובר עליך בימים אלה".

"תודה, גם אני מבין מה עובר עליך".

"תודה ליאו, זה מחזק... אבל זה לא בדיוק אותו דבר".

"כלומר?".

"אתה יודע, במקרה שלי, טירקל מאשר אותי".

"נגיד, אבל גם אותי".

"כן, אבל..."

"מה אבל, למה אתה רומז?".

"לא רומז שום דבר ליאו, חלילה. אבל אצלי היה מדובר בסך הכל בחליפון, אתה איבדת את הליידרמן".

"לדרמן".

"שיהיה. בכל מקרה, טירקל אומר שלי אין מה להסתיר".

"נגיד, אבל גם לי אין מה להסתיר. ואגב להסתיר, תגיד מה זה השק גופות הזה שאתה סוחב איתך?".

"מה פתאום שק, זה חליפון. הבאתי מהונג קונג".

"נראה כבד. מה יש בפנים?".

"בוא נגיד שזה מישהו חשוב...".

"מישהו?".

"משהו, מישהו, מה זה משנה. העיקר שעכשיו טירקל מאמין לגרסה שלי".

"זה זז".

"כן, נראה לי שטירקל צמא. אבל נתקע לי הריצ'רץ', אני לא מצליח לפתוח לו".

"אלוהים ישמור, חכה, אני הולך למצוא את הליידרמן שלי".