תיקון עשירים

באותו בוקר שבו פורסמה בעיתונות מדיניות תגמול הבכירים של החברה לישראל התרסקה מניית החברה ב־20%. הקשר בין שני האירועים אינו סיבתי, אבל התזמון הסימבולי משחק תפקיד במקרה הזה.

החברה לישראל פרסמה את מדיניות השכר שלה לא בגלל איזו רוח של שקיפות ומודעות חברתית שאחזה לפתע בעידן עופר ובניר גלעד. היא עשתה זאת משום שתיקון 20 לחוק החברות הטיל עליה חובה לפרסם את מדיניות התגמול של בכיריה, שאת חריקת השיניים שלהם גם אתם תוכלו לשמוע אם תסגרו לרגע את המזגן ותפתחו את החלונות.

ניר גלעד צילום: עמית שעל

נעצור לרגע ונלך קצת אחורה, כדי להיזכר כיצד תיקון 20 בא לעולם: הימים היו ימי טרום המחאה החברתית, שכר מנהלי החברות הציבוריות הרקיע שחקים, ובמקביל עוד ועוד מחקרים לימדו שפערי השכר הם אחת הרעות החולות ביותר בחברה הישראלית. בכנסת עלו הצעות חוק להגבלת שכר הבכירים, חלקן פופוליסטיות וחלקן רציניות, שביקשו ליצור זיקה הגיונית בין שכר המנכ"ל לזה של עובדי החברה הזוטרים.

מיותר לציין שהתערבות אגרסיבית בתגמול המנהלים אינה עולה בקנה אחד עם אג'נדת השוק החופשי של בנימין נתניהו, שהיה אז ראש הממשלה וגם שר אוצר־על. אבל הלחץ הציבורי עשה את שלו ונתניהו נאלץ להזעיק אליו את שר המשפטים יעקב נאמן, האיש המושלם למשימות רגישות, מוציא הערמונים המיומן ופרקליט האלפיון הדיסקרטי. ועדת נאמן להגבלת שכר הבכירים בחברות הציבוריות יצאה לדרך.

לא איש כנאמן יתרגש מאנשים שמרוויחים מיליונים. כמה מהם הם לקוחותיו הטובים ביותר. וכך, בחלוף שנתיים ומחאה חברתית אחת, לאחר שהוועדה ישבה על המדוכה, התחבטה ודחתה, החליטה וריככה, הונחו על שולחן הכנסת המלצות לפיקוח על שכר הבכירים. ההמלצות, איך נאמר, לא היו המחודדות ביותר בקלמר. רכותן הבולטת בהחלט עזרה להן להפוך במהירות יחסית לתיקון 20. אם לתמצת, התיקון ויתר על דרישה ליחס מסוים בין שכר המנכ"ל לשכר העובדים. למעשה, הוא לא הטיל כל מגבלה על גובה המשכורת או הבונוס של המנכ"ל. במקום זאת התיקון הטיל את יהבו על מנגנון שקוף יותר של תגמול בכירים, קביעת קריטריונים מראש, ודרישה לאשר את שכרם באסיפת בעלי המניות.

זו אינה החלטה בלתי לגיטימית. אפשר לקבל את הרתיעה מקביעת מגבלות חוקיות על גובה השכר. אפשר גם להסכים עם ההנחה שחשיפתו לאור השמש של הליך אישור השכר תהפוך את תלוש המשכורת של המנהלים לשפוי יותר. אלא שאלה הנחות תקפות בעולם מושלם. במציאות הישראלית הפרועה, תיקון 20 פשוט יצר מנגנון שכל השפעתו היא הכשרתו של השכר המפלצתי שממנו נהנו עד כה מנהלי החברות בלי להפחיתו ולו כזית.

תיקון 20 הותיר שיקול דעת בידי בעלי השליטה, והם אינם מהססים להפעיל אותו בטירוף. כך, אם נחזור לחברה לישראל שלעיל, היא הודיעה שבכוונתה לשלם למנכ"ל ניר גלעד בונוס מיוחד של 4 מיליון שקל על - תחזיקו חזק - פיצול חלק מהחברות שפועלות תחת החברה לישראל והעברתן לידי חברה חדשה. לא מדובר בדרישה נועזת מהמנכ"ל לשקם את החברות, למשל. די בפיצול כדי לזכות בסכום העגול של ד' מיליוני שקלים. זאת נוסף ל"שכר קבוע שלא יעלה על 246 אלף שקל בחודש", ובנוסף על מענק שנתי רגיל של עד 5 מיליון שקל (עם שיקול דעת לדירקטוריון להוסיף 10%, שלא נצא קמצנים), ושתי משכורות על כל שנת עבודה במקרה של פיטורים (עם שיקול דעת להגדיל ב־10%, שלא ייצא חנוק), וים של אופציות. וזה בחברה לישראל, שרק השנה נפרדה ממאות מיליוני דולרים שהושקעו בבטר פלייס, וצים שבשליטתה בדרך להסדר נושים, וכיל, היהלום שבכתר, מיטלטלת בהשפעת סופת אשלג עולמית.

יעקב פרנקל צילום: בלומברג

החברה לישראל לא לבד. במסגרת השקיפות החדשה הודיעה בזק, למשל, שתעניק בונוס לבכיריה אם יעמדו ביעדים כמותיים, אבל גם סייגה ואמרה שגם עמידה ב־60% מהיעדים תזכה בבונוס. ובבנק מזרחי טפחות יקבלו המנכ"ל והיו"ר בונוס אם יצליחו להשיג תשואה להון של 9%, כשבשנים האחרונות השיג הבנק תשואה להון של 13% לערך. נדמה לי שהעיקרון ברור.

נאמן אינו טיפש. גם נתניהו לא. מי שהעביר חוק חלשלושי כזה הניח שיעשו בו שמות. תיקון 20 אינו יותר מקריצה סודית בין אלה שאינם מעוניינים שהסדר הישן יתערער. הוא מטבע נחושת מצופה זהב שמושלך אל ההמון המוחה. כניסתו הדחויה לתוקף, מורכבות יישומו, שפע הסעיפים וההתפלפלויות שבו והעובדה שהשלכותיו יתגלו רק בעוד זמן מבטיחים שבינתיים הזעם יתועל לאפיק אחר. נראה אתכם עכשיו מצליחים להבעיר מחדש מחאה נגד שכר הבכירים.

וזה מביא אותנו ליעקב פרנקל. בניגוד לפוסט המתנשא של שר האוצר, לא מדובר באיש טוב שגרמנו לו לוותר עלינו. ובניגוד למה שפרנקל היה רוצה לקבע כנרטיב, הוא לא הוקע בגלל תיק החליפות שבטעות לא שולם בדיוטי פרי. התיק לא היה יותר מקרדום לחפור בו, כלי עלוב למדי יש להודות, כדי להיפטר מבעליו. הרצון לעשות את זה נבע בדיוק משום שפרנקל היה עוד קריצה בין אלה שאינם מעוניינים שהסדר הישן יתערער. אלה שמתחמשים בבחירה "מכובדת", שקשה לערער עליה, אבל גם כזאת שטומנת בחובה שימור של אג'נדה כלכלית שמרנית ומשב רוח עבש מהניינטיז.

גם יואב גלנט, אגב, שהוזכר השבוע כמי שגם אותו ההמון עם המקלדת הדיח על עניין של מה בכך, לא הושלך מפאת עבירות הבנייה שעבר לכאורה. גם הן היו כלי בלבד כדי לסלק מהדרך רמטכ"ל לעתיד שבחר לחיות בטירה מפלצתית. הסרת המועמדות של הנגיד והרמטכ"ל המיועדים לא היתה תולדה של המון פרוע ושלוח רסן. היא היתה ההפך הגמור: אינדיקציה מרשימה לכך שחוש הריח הציבורי מחודד מבעבר, והוא אינו מקבל כמובן מאליו קריצות שנועדו לשמור על הסדר הישן.

כן, זה איננו מאבק שנראה יפה. פוסטים מתלהמים, טוקבקים ארסיים וטורים עיתונאיים פוצעים אינם עסק נעים כלל ועיקר. אבל הם הפכו לאפקטיביים משום שחרף לשונם המכאיבה הם כיוונו לתיקון, לא להרס. המאבק הזה לשינוי מקבל בכל תחום פנים שונות, אבל הוא תמיד מבוסס על התחושה המשותפת שהקריצה של מקבלי ההחלטות היא עניין שראוי להיאבק בו. בין אם מדובר ב"תיקון שכר הבכירים" שאינו מתקן דבר באמת, ובין אם מדובר בנגיד זוכה פרס ישראל ובעל שם עולמי, איש כביר לכל הדעות, אבל כזה שתיקון יסודי אינו חלק מהאג'נדה שלו.