כמעיין המתחבר

במהלך שבוע שלם של שיט נגמע מרחק של פחות מ־200 ק״מ. משהו כמו שעתיים במכונית על הכביש המהיר. שעתיים שנמתחות לשבוע שלם. אין לאן למהר, וממילא אין גם איך. יש משהו מתריס, אפילו מאיים, בשחרור הזמנים המוחלט הזה צילום: אמיר זיו

היא חשה בכך. אפשר היה להספיק לקלוט את המבט הנדהם של מי שמבין בחטף שמשהו משתבש. היא ביקשה לשלוח יד לבלום את הנפילה, אלא שסל המצרכים על כתפה הכביד עליה. הוא לא היה גדול במיוחד, אבל מספיק גדול כדי שהיד לא תתרומם בזמן, וממילא היד היתה חלשה מכדי לעמוד במעמסת ההתרסקות, שכעת כבר היתה עניין מוגמר, כאילו כפות הרגליים נקשרו למדרכה בעוד הגוף שמבקש להמשיך בתנועה קדימה נופל אפיים ארצה. תחילה הברכיים פגעו במשטח המדרכה הקשיח, אחר כך הכתף, ואחריה הפרצוף. האף. המצח. הד חלול. ואז דממה רגעית.

החידלון שמצפה לכולנו במורדו של נהר החיים אינו יכול להיחשב הפתעה. לכל היותר הוא מידע מודחק היטב. אלא שבאופן מקרי לחלוטין, המחשתו היכתה בנו דווקא מול הכניסה לסניף המקומי של רשת הסופרמרקטים קארפור באנז'ה (Angers), עיר מחוז עלומה 300 ק"מ מדרום־מערב לפריז, כשהיינו בדרכנו לצייד את הסירה שלנו במצרכי מזון לקראת ימי השיט שעוד נותרו לנו במעלה הנהר המקומי.

הסירה חותרת באטיות לאורך הנהר. מהירותה הוגבלה ל־10 קמ"ש, כך שגם טירוני מים כמותנו יוכלו לנהוג בה בקלות בלי לגרום נזק. במהלך שבוע שלם של שיט נגמא מרחק של פחות מ־200 ק״מ. משהו כמו שעתיים במכונית על הכביש המהיר. שעתיים שנמתחות לשבוע שלם. זו אולי ההמחשה הטובה ביותר לרוגע שהמסע הזה כופה על משתתפיו. אין לאן למהר, וממילא אין גם איך.

החופשה בצרפת צילום: אמיר זיו

זמן נקי, נטול מטלות מוכתבות, מקיף אותך מכל עבר. ליטרים של זמן פנוי. נהרות. אין אינטרנט, אין טלוויזיה, אין דדליין, אור היום הבהיר נמתח עד 11 בלילה. יש משהו מתריס, אפילו מאיים, בשחרור הזמנים המוחלט. נדרשים יומיים לערך עד שהקצב הפנימי מואט לקצב החיים של הסירה ואינו מנסה להילחם בו או להאיץ אותו. אם זה לא קורה, עדיף לעצור ולרדת.

ביום השני אני יושב ליד ההגה החיצוני שעל הסיפון העליון, שומר בנגיעות קלות על הנתיב בלב ה־Sarthe, הנהר הצנוע החוצה את מחוז Anjou. מכל עבר סבך ירוק צפוף של צפצפות ועצי דולב ואלון, נוף מרהיב שכמעט אינו משתנה. אני זוכר שאני עם משפחתי בלב אירופה השבעה, ובכל זאת אל מול נוף הפרא אני הופך בחטף לבנג'מין וילארד, משייט באומץ במעלה נהר נאנג בדרכי אל קולונל שולץ ועיניי מנסות לאתר תזוזות וייטקונג חשודות במעבה הג'ונגל שמקיף מכל עבר. התחברתי.

מכל הספרים שבעולם, במהלך המסע אני קורא את "כמעיין המתגבר" של איין ראנד. מדובר באיחור של 25 שנה לפחות. מזמן כבר אינני נער צעיר שחולם על גדולה, וגם לא סטודנט רב שאיפות שמתלבט בין נתיבי ההגשמה העצמית (אם אני מתפתה לשכוח לרגע, אני נזכר שזה המצב בכל פעם שאני מגשש אחר משקפי הקריאה כדי לצלול אל 575 העמודים הכתובים בפונט נמלים זעיר שנמתח לאורך שורות כה רחבות, עד שהקריאה דורשת הסטת המבט מצד לצד כאילו מדובר בצפייה במשחק טניס אטי במיוחד). 575 עמודים אפיים שנכתבו כדי לקדם רעיון פילוסופי פשטני למדי: אמונה מוחלטת בעליונותו של האדם היחיד, דרישה בלתי מתפשרת לחירות יצירתית, התנגדות לוהטת לכל סוג של קולקטיב ובוז גמור לכל צורה של רחמים. כמעט כל דיאלוג בספר נועד להוכיח את חשיבותם של אלה, כמעט כל נאום שמושם בפי הגיבורים נשמע כפרופגנדה שראנד כתבה במיומנות להוכחת צדקתה.

נדרשים יומיים לערך עד שהקצב הפנימי מואט לקצב החיים של הסירה צילום: אמיר זיו

ובכל זאת אני מוצא את עצמי הולך שבי, שוקע בתאווה בעלילותיו של הווארד רורק, על־אדם, מאהב מושלם ואדריכל כל יכול. נדמה לי שזה מפני שכבר לא כותבים כך היום: אפוס רחב יריעה כמו בימים שבהם היה זמן לקרוא והיה זמן לכתוב, ולא היה צריך להתבייש בכתיבה בשרנית שאפשר ממש לנגוס בה, שגיבוריה אולי חד־ממדיים אבל בה בעת גדולים מהחיים, מתהדרים ברוע צרוף, נאמנות עיוורת ונכונות להקריב שאינה תלויה בדבר. כתיבה שהדילמות בה ברורות והתשובות אף יותר, והיא מובלת על ידי אידאה של מה שראוי ולכן אינה חוששת להיות מניפולטיבית ואינה מתנצלת על תרגילים ספרותיים שמובילים את הקורא למסקנה הרצויה.

וכך, בערב, על הדשא מול הנוף האדריכלי הכביר של מנזר Solesmes המתנשא מעליי, לצד הסירה העוגנת ועם כוס יין לבן בידי, ברגע הזה אני חדל להיות הלוחם המיוסר וילארד ונהפך במקום זאת לרורק. כעת גם אני על־אדם צעיר ונחוש, שאין בו לבט, שרק מביני דבר שנפשם נקייה מזהים את כישרונו הכביר ומוכנים להיהרג למענו. גם אני יוצר שכל החיים לפניו והאמונה ­- מה אמונה, ידיעה! - שהכל אפשרי היא הדבר היחיד שמנחה אותו. גם אני עומד בקצה צוק הגרניט הנוסק אל השמים, וצוחק.

סיימון וגרפונקל בהופעה מתנגנים ברקע. מכל הדיסקים שסחבנו, זו התגלתה כמוזיקה שהכי הולמת את קצב התנועה לאורך הנהר. כמו הסירה שלנו, סיימון וגרפונקל שרים לאט אבל עם התלהבות פנימית. נוח לי בצרפת, זו אולי הפעם השמינית שאני מבקר בה. למעט מילים בסיסיות אינני מבין את השפה, ובשילוב עם חמיצותם של המקומיים מובטחת לי אינטראקציה מינימלית איתם. כמו וילארד, כמו רורק, אני מתנהל מצוין בתוך הבועה הפנימית שלי.

אלא שזו נסדקת בלית ברירה כשהזקנה מתרסקת לנגד עיניי. את הבושה שמשדרות פניה כשהיא מפנימה את בגידת הגוף אני מבין בלי מילים. אני גם מזהה כשזו מתחלפת בחרדה מפני מה שנכון לה מעתה. כל מה שיש לה ברגעים האלה זה אנחנו, שני מבוגרים ושני ילדים שאינם מדברים בשפתה, מצוידים בבקבוק מים וטישו. אני מצמיד את הנייר ומנסה לעצור את הדימום, שפורץ מארבעה מקומות שונים בגוף ומסרב לחדול. אשתי מניחה מתחת ראשה את תיק הגב שלנו. בחור צרפתי מזמין אמבולנס. שלושה פרמדיקים אוספים אותה לבסוף לאלונקה וסוגרים מאחוריהם את הדלת.

בצרפת, כמו בישראל, זקנים נופלים בשלב כלשהו. בחיים האמיתיים, הבנאליה של ההזדקנות נמצאת בכל מקום. צריך רק לפקוח עיניים. וליהנות בינתיים.