גוף, תוכן

אני מרשה לעצמי להיזכר פשוט משום שבקרוב אחזור לביקור בכיכר. שוב קיבלנו החלטה משפחתית בורגנית ומנותקת מהמציאות, שמבוססת על השלכת עתידנו הכלכלי לטובת ריגוש מיידי. שינוע של כל בני הבית לאירופה לשבועיים שקול לשנה פנסיונית תמימה לכל הפחות, והוא בוודאי עונה על ההגדרה של חיים מעבר ליכולת, אבל אחת לכמה שנים אני בוחר בתובנה שאם ממילא בגיל 70 לא יהיה כסף לתרופות, אז לפחות שבהפוגות השיטיון יהיה למה להתגעגע.

פלאס דה ווז'. מי ישלם על הזיכרון? צילום: שאטרסטוק (Franck Boston)

במסגרת ההכנות למסע אני משוטט באינטרנט. לא חלף זמן רב עד שגיליתי שהאינטרנט משוטט אצלי בחזרה. במשך כמה ערבים חקרתי את המסלולים האפשריים לשיט תעלות באנגליה. מיד אחר כך, כמעט בכל אתר שבו גלשתי הוצגה בפניי פרסומת עם מסלול מרהיב על התמזה מטעמה של חברה להשכרת סירות. כמה ימים מאוחר יותר החלטנו להעתיק את המסע לצרפת. לקח לאינטרנט כמה שעות להתאושש מהעלבון, ועד מהרה מסלולי השיט בתעלות פרובנס, אלזס ועמק הלואר החלו לצוץ בכל גלישה שלי.

כאשר חיפשתי מלון בפריז, נדבקו לי ליוטיוב חלונות עם מיטב המלונות בעיר האורות. אחרי שהבנתי שמלון ידרוש להקריב עוד שנה פנסיונית ועברתי לחפש דירות להשכרה, התנפלו עליי מיד שלל אתרים שמציעים כאלה. ההצעות הגיעו מותאמות לאזורים שחיפשתי בהם, בתאריכים שציינתי כרצויים בחיפושיי הקודמים, בשטח שמתאים למשפחה בגודל שעליו הצהרתי. זה לא חדש שמנועי החיפוש וספקי הנופש מזהים את מבוקשך וממהרים להציע שפע אפשרויות בתשלום. זו רק העוצמה ובעיקר השיפור במידת הדיוק שהפתיעו אותי.

ואז הגיע גיל אלבז. בעמוד 18 בגיליון הזה עורך אורי פסובסקי ראיון עוצר נשימה עם האיש ש"הניו יורק טיימס" הגדיר היזם והמשקיע החשוב ביותר בתחום הביג דאטה. הראיון עוצר נשימה משום שאלבז מספק נקודת מבט של מי שמרחף מעל הקרקע האינטרנטית היומיומית ורואה את התמונה הגדולה של עולם האינפורמציה האנושית. התמונה הממש ממש גדולה, אם לדייק.

אלבז, שמתיימר לרכז את כל המידע בעולם, לארגן אותו ואז למכור אותו תמורת המון כסף, מתייחס לאינפורמציה כאל המשאב החשוב ביותר כיום. הכוח המניע של הכלכלה, ולמעשה של האנושות כולה. הוא מפריד בין חברות שיש להן גישה למידע, כמו פייסבוק, נטפליקס או TripAdvisor, לבין אלה שאינן בעמדה של איסוף אינפורמציה ולכן יידחקו לשוליים. "בטווח הארוך", אומר אלבז, "מידע הוא הדבר היחיד שהוא בעל ערך".

כאן אתם ואני נכנסים לתמונה. אלבז הוא נציגה הבולט של תעשייה שצומחת בקצב מסחרר ועוסקת בזיהוי דפוסים אנושיים. את אלה אפשר לאתר רק על סמך כמויות מידע אדירות: מדפוסי הקנייה של נערות בחופש הגדול, דרך הרגלי התקשורת של משתמשי טוויטר בעת פיגוע המוני ועד פעילותם של חשמלאים בסערת חורף.

את כל המידע העצום הזה אנחנו מייצרים. מיקום, הרגלי שימוש, היקפי צריכה, העדפות מוזיקליות, ביקורות ספרים, המלצות סרטים, דירוג מוצרים ושירותים, צילומים שצילמנו, קשרים חברתיים שקשרנו, כתבות שקראנו, תוכניות שצפינו בהן, סרטונים שהדליקו אותנו, אתרים שחייבים לבקר בהם, טוויטים שחייבים לשתף. כמויות אינסופיות של אינפורמציה שאנחנו מוסרים, ביוזמתנו או מרצוננו, 24 שעות ביממה.

אלבז מספק דימוי של האנושות כמוח עצום, שבו בני האדם על פני כדור הארץ "הם כמעט כמו נוירונים בסופר־אורגניזם". כרגע, הוא אומר, המוח הזה לא יעיל. יום אחד, כשנשתלט על כל המידע ונדע לנתח אותו, המוח הקולקטיבי יהפוך לבעל עוצמה אדירה. בחזונו המלהיב - או האפוקליפטי - אלבז רואה מחשבים שיתקשרו זה עם זה ללא תיווך, וכך ישתפו במידע שנאגר בהם וייצרו רשת אינפורמציה אדירה שתתעדכן כמעט אונליין, תצליב, תאמת ותחלק את המידע הזה באופן מושכל, "כדי להפוך את האנושות ליעילה יותר ולאפשר לה לפתור את הבעיות האחרות".

מטבע הדברים, לכל המידע הזה יש ערך כלכלי עצום. כאן אלבז נוגע במערכת היחסים הלא מאוזנת בינינו לבין הגורמים שאוספים את המידע שאנחנו מייצרים. "אנשים נותנים לאתרים כמו אמזון או yelp ביקורות בחינם, והביקורות האלה הן מה שהופך את השירות שלהם לבעל ערך", הוא אומר. "השאלה היא למה הצרכנים לא מוכרים את הביקורות במקום לתת בחינם... למה אנשים לא מוכרים את האינפורמציה שלהם, או נותנים זיכיון למידע שלהם במקום סתם לתת אותו". אלבז סבור שבעתיד הלא רחוק ייווצר שוק שיאפשר לכל אחד מאיתנו למכור את פיסות המידע שהוא מייצר, ממש כפי שהוא מוכר ב־eBay מוצר קטן שהכין בעצמו.

רק סיימתי לקרוא את הראיון עם אלבז, וגוגל קנתה את ווייז. תוכנת ניווט חברתית שמספקת לי שירות נוח וממכר, עד שאני חי בתחושה שאיני יכול עוד בלעדיו. היא חברה טובה, אישית, ששואלת בבוקר אם אני נוסע לעבודה ובערב אם אני חוזר הביתה, ויודעת לעזור גם כשאני מסתבך ברחובות מודיעין ולהציע תמיד את הדרך המהירה ליעד. כמו מיליונים אחרים, נשאבתי לתוך מעגל הקסמים שבו אני ממש רוצה לספק עוד ועוד מידע עליי, מרצוני, למוח הכביר הזה שיזמי ווייז המציאו. ואז התעוררתי בוקר אחד וגיליתי שהמידע שסיפקתי בקפדנות ובחריצות, יום אחרי יום, נהפך למיליארד ומשהו דולר. כן, אני נהניתי, אבל עכשיו אני מבין שהיא נהנתה יותר.

אתם ואני היינו ספק המידע, הנמלים החרוצות, הנהגים השחורים, שחצבו את הרחובות במפות של ווייז במו גלגליהם, שנתקלו במפגעים בדרך כדי לקצר את הנסיעה לחבריהם, שעמדו בפקקים כדי לספק בעצם עמידתם אינדיקציות עומס. כשהאפליקציה פועלת, עצם קיומנו שווה המון כסף. זה כבר אינו תוכן יזום, כמו בטוויטר או באינסטגרם, שנהפך לכסף. זה תוכן מעצם היותנו. אנחנו גופי תוכן, תרתי משמע, נוירונים במוח האנושי העצום. כנראה שאי אפשר להפסיק להיות כאלה. אלבז רק אומר שחייבים לדרוש כסף על הזווית הזאת של קיומנו.

זה נשמע צודק יותר. הגיוני שווייז תשלם, למשל, למשתמשים כבדים שנוסעים שלוש שעות ביום ומספקים אינפורמציה יקרה מפז. ובכל זאת, אני פוחד מהרגע שבו הקיום האנושי ייפרט לפיסות קטנות של מידע, ומישהו ישלם בתמורה להיותנו. זה יהיה השלב שבו באמת נהפוך לנוירונים במוח העצום של האנושות.

ואולי אני פשוט חושש מהרגע שבו הזוג הצעיר שהתנשק לפני 15 שנים על המדשאות המסותתות של פלאס דה ווז' יבוא לדרוש כסף על הזיכרון שצרב אצלי. זה הרי אותו עיקרון, למעט העובדה שלי לא יהיה איך לשלם להם.