קרן התעלמות
התבוננות קונספירטיבית בניסיון לחסל את קרנות ההשתלמות
בשלוש שנותיי האחרונות בתיכון, גיליון הציונים השנתי שלי היה שווה כסף. כסף ממש, תוספת שכר צנועה שהוזרמה למשכורתו של אבי, תמריץ על כך שבנו ממשיך ללמוד גם אחרי שחצה את הגיל הקבוע בחוק חינוך חובה. במבט לאחור, זו היתה קרן ההשתלמות הראשונה שלי. לא זכור לי שנהניתי בעצמי מהכסף
התשלום בתמורה ללימודיי הוא אנקדוטה, אבל הוא מלמד על תפיסה מחשבתית שפסה מן העולם. בערך כשסיימתי תיכון החלה לחלחל אל מחוץ לבריטניה הדוקטרינה האיומה של מרגרט תאצ'ר. התפיסה הישנה, שגרסה שהמדינה והמעסיק אחראים למידה מסוימת של תחושת ביטחון אצל העובד ולא רק לתשלום שכרו בסוף החודש, פינתה את מקומה לטובת מירוץ הישרדות אישי. מירוץ שבו רק הטוב מנצח, ובכל מקרה הוא נשאר לבד.
אל חשש, אינני מתכוון להטיל עליכם עכשיו קינה סוציאליסטית נוסטלגית. במקום זה, אני מציע התבוננות על השינוי שחל מזווית קונספירטיבית. התבוננו לרגע על עולם העבודה שאתם מתנהלים בו. הוא כולל המון שעות עבודה, בדרך כלל הרבה מעבר לשעות שהמדינה מספקת בהן מסגרת לילדיכם, ובוודאי ללא סנכרון בין הזמנים. הנתונים הסטטיסטיים גם מלמדים שעולם העבודה שלכם אינו כולל עלייה בשכר, בוודאי לא כזו שמדביקה את התייקרות הצורך לחיות. גם ביטחון תעסוקתי אינו כלול בעולם העבודה שלכם. רק השבוע פרסם הביטוח הלאומי מחקר שממנו עולה, סטטיסטית, שרובכם לא עבדתם באותו מקום ברציפות בשש השנים האחרונות. לא קשה להניח שמעליכם גם מרחפת חרדת פיטורים מתמדת, כי הזמנים קשים, או כי הם טובים אבל מי יודע לכמה זמן, או כי צריך להתייעל, או להתמזג, או לשנות מיקוד, או להסתגל לסביבה תחרותית חדשה, או להתאים לתרבות טכנולוגית מודרנית או השד יודע מה.
ומה ממתין מעבר לגדר של גן העדן? ביום שבו החרדה תתממש חס וחלילה, לא מצפה למפוטר הטרי נחיתה רכה על כרית ביטחון שהעמידה לו המדינה. שינוי התפיסה טמן בחובו, כחלק מאילוצי תקציב כמובן, ריסוק של מערך ההשמה והפיכתם של דמי האבטלה ללעג לרש, כמותית ותקופתית. גם פיצויי הפיטורים, שנועדו בדיוק כדי לשמש משענת בעת כזו, הפכו לאסורי נגיעה. קוראים לזה "מלכוד האין־פנסיה", והוא מבוסס על ההפנמה שהחיסכון ארוך הטווח ממילא לא יספק את צרכינו בבוא העת, כך שבטח ובטח שאסור לנו לאכול עכשיו 40% ממנו על ידי בזבוז פיצויי הפיטורים. מנקודת מבט פנסיונית, עדיף לגווע עכשיו.
ואם נחזור לסטטיסטיקה, הרי שבצד ההוצאות אנחנו נושאים על גבנו בממוצע משכנתא גבוהה פי שניים ויותר מזו שנשאנו לפני עשור. כך שמבחינה סטטיסטית ההשלכות של אובדן הפרנסה החריפו פי שניים ויותר. באין מערך של ערבות הדדית, ומשרוקנו כריות הביטחון ליום סגריר, כל זעזוע כלכלי יגרור התרסקות כואבת, ומאוד בודדה.
המשמעות של התמהיל הזה היא לחץ כלכלי מתמיד, שממנו נגזרת הפרה קיצונית של מאזן הכוחות בין העובד השכיר למעסיקו. האיום הקיומי שטמון באובדן הפרנסה יוצר פער בלתי ניתן לגישור. התנערות המדינה מערבותה לאזרחיה, בלי ניסיון אפקטיבי מצדה להקטין את עלויות חייהם ואת נטל החוב הרובץ עליהם, משמעותה פגיעה קשה בחירותם האישית.
תגידו שלא מדובר במהלך מכוון אלא בכורח של נסיבות. שלא סביר שממשלה דמוקרטית, הנבחרת בקולותיהם של אזרחיה, תגבש מדיניות תעסוקה כזאת ביוזמתה ותשתף פעולה במודע עם מעסיקים לאורך שנים, רק כדי ליצור להם עמדת כוח חזקה יותר מול עובדיהם. סבבה. אתם מוזמנים לחלוק את מחשבותיכם עם הבוס. אני, תסלחו לי, במצב רוח קצת יותר קונספירטיבי היום.
כעת אפשר לדבר סוף סוף על קרן ההשתלמות, ולהסביר מדוע הניסיון המסתמן לחסל אותה במסגרת הסיבוב הנוכחי של אילוצי התקציב הקרוב הוא לפחות ניסיון נואל, אם לא מרושע ממש.
משרד האוצר, לפחות בעידן התאצ'רי, מקפיד לדבר על קרן ההשתלמות מהזווית התקציבית. הוא שב וטוען שהיא גורעת מיליארדים מהכנסות המדינה ממס, כי טמון בה פטור חריג בעולם של שוויון מיסויי. זו התבוננות לא הגונה שהיא חלק מהקונספירציה, משום שהיא מנתקת את קרן ההשתלמות מהקשר. היא מסמנת את ההפרשות אליה כגזלה, כשלמעשה הקרן היא משענת ביטחון אחרונה. חיסול שלה אינו טומן בחובו העשרה של קופת האוצר, אלא פשוט שומט משענת נוספת, אחרונה אולי, של העובד השכיר. נדבך נוסף בחיסול הביטחון הכלכלי.
קרן ההשתלמות, שהכסף בה ניתן לשימוש לאחר שהצטבר במשך שש שנים, אינה יותר מעתודה לנחיתה רכה במקרה של קריסה אישית. זה מה שהיא. שימור צנוע של חירות כלכלית. צריך להסתכל עליה לא כעל נטל שהמדינה כורעת תחתיו, אלא כעל זכות שנהנים ממנה קרוב למחצית מחברי עשירונים 6, 7 ו־8. המון אנשים עובדים, לא עניים, אבל גם לא כאלה שיכולים לנפח לעצמם, בהנחה של משכנתא ושני ילדים, איזושהי כרית ביטחון אפקטיבית. קרן ההשתלמות היא בעבורם מנוח מהחרדה. היא חלום, לעתים מעט ילדותי, שבו שמורה לך עדיין אפילו האפשרות לטרוק יום אחד את דלת מקום העבודה ולנסות דרך חדשה. היא לא עול על הכלכלה, אלא מידה מסוימת של חופש למכלכלים. כך צריך להתבונן בה.
גם באוצר מבינים שביטול הפטור ממס על קרנות ההשתלמות פשוט יעלים אותן. איש לא יפריש מכספו לערוץ ממוסה שאינו מניב תשואות חריגות, וכך תיעלם קופה ענקית שמממנת פעילות עסקית במשק. זה מה שקרה ב־2008 לקופות הגמל הישנות, שהפכו מחיסכון ל־15 שנה לקופות נעולות עד הפנסיה, ואגב כך חוסל עוד ערוץ ביטחון כלכלי אזרחי.
לכן אפילו באוצר מנסים למצוא דרך לא לפגוע בקרנות באופן גורף, ובוחנים הורדה של תקרת ההפרשות הפטורה ממס. אלא שזאת הליכה של חצי הדרך, ולא בכיוון הנכון. במקום לנופף במספרים ה"לא שוויוניים" של אלה שנהנים מהקרנות, שינוי כיוון אמיתי של האוצר החדש היה דווקא לנסות להרחיב את מעגל הנהנים מדמי השתלמות גם בקרב אנשי העשירונים הנמוכים יותר. אלא שלשם כך דרוש דרבון של מעסיקים להעניק לעובדיהם קרן השתלמות. דרוש למעשה להפר את הברית הלא כתובה שמבטיחה את שימור פערי הכוח מול העובדים. דרוש להפריך את תיאוריית הקונספירציה.
