פצעי הנורמליות
חופשת פסח בחיפוש אחר השאיפה הישראלית שאינה יכולה להתגשם
שמעון פרס נמחק. חודש וחצי אחרי שחברי קיבוץ תל יוסף, בחריצותם, יצרו בשדה חיטה ירוק את דיוקנו של הנשיא האהוב, הוא איננו עוד. פרס אולי חוגג 90, אך גם החיטה צומחת שוב. וכך, בתום טיפוס ארוך עד לפסגת הגלבוע לצורך תצפית על עמק חרוד המרהיב פלוס הצצה מובטחת בנשיאנו, מתברר שכל שנותר מהדיוקן העצום הוא כמה תלמים קלושים בתוך ים של שיבולים מזהיבות והולכות. סימבולי וכל זה.
בסחנה מתקיים פסטיבל ג'אגלינג. לא רחוק משרידי פרס, בלבו של האתר הכי עממי ודחוס בחול המועד, מתח מישהו קו גבול עדין, בלתי נראה למתבונן התמים, אבל כזה שמפריד במדויק בין ערבים, דוסים וסתם מנגליסטים מבקשי פיסת דשא ומקווה מים - לבין ישראל הלבנה. זו שעונדת צמיד נייר כתום, נונשלנטי, מהוה, סמל סטטוס שמחירו 110 שקל (ברישום מוקדם, או 200 בקופה, לא כולל הכניסה לאתר). שומר מיומן ניצב שם על הגבול הבלתי נראה, והוא יודע להבחין בנקל בין כתומים לשחומים ולאפשר רק לנכונים לחצות את הקו הסמוי מן העין, להתרחק מההמולה ההמונית ולהיבלע במתחם הלהטוטים. טריק.
אילוסטרציה צילום: אמיר זיו
זו הנורמליות. בלי לעג. הרי מהי השאיפה "להיות כמו באירופה" או "לחיות כמו באמריקה"? לב לבה הוא הרצון שלא להפוך רק לנגזרת אנושית עלובה של הנסיבות המקומיות. חיים "נורמליים", ככל העמים, טומנים בחובם את האפשרות לעסוק בכובד ראש גם במוזיקה למשל, או באיור קריקטורות או ברכיבת אופניים או באופנה או אף בתרבות אזוטרית כמו ג'אגלינג. חיים נורמליים הם גם "קידום תרבות היו־יו בישראל", כפי שמבטיח לעשות שלט ברחבת המכירות בפסטיבל, בלי צורך להתנצל אלא פשוט מפני שמישהו נורא אוהב יו־יואים. הרי הנורמליות הישראלית הנשאפת מבוססת על מימוש עצמי מחוץ לערוץ הממלכתי וסוחף־הכל של חרדות ביטחון ופרנסה ודמוגרפיה ואלימות. לכן באמת אינני מבקש ללעוג למאות הרבות שבאו על ילדיהם ואוהליהם הכסופים ללהטט בסחנה. ובכל זאת, הנורמליות שלהם מתריסה. ילדיה הבהירים, ארוכי השיער, המושגחים היטב, דוברי העברית המשוכללת, מנומסי ההתנהלות, תופסי הכדורים המאומנים שכל חזותם שגרה נטולת דאגות - כך ילדים צריכים להיות! - מכעיסים אותי עד שורשי שערי.
כיכר הבימה היא הנורמליות האולטימטיבית. פאר של השקעת פרנסי העיר ברווחת תושביה. נקייה, מטופחת, רחבת ידיים, אדריכלית לעילא ובעיקר פתוחה לכל - כך כיכר צריכה להיות! - הרי זו אירופה ממש. פאלה רויאל בתל אביב, לסטר סקוור בואכה שדרות רוטשילד. ילדים ללא הבדל יכולים להשתובב בה כאוות נפשם, אמותיהם משגיחות במכנסיים גזורים היטב, אבותיהם בטי שירט מדויק מדריכים אותם בשלווה בהלכות המקום, גלידרייה איכותית (ברטילון, סניף מרמורק) משלימה גלוקוז שנפל. לכאורה אין נימוק רציני נגד, ובכל זאת רבע שעה בתוך הנורמליות המנותקת הזאת מוציאה אותי מדעתי. באיזו דרך ייחודית, חרף היותה פתוחה לכל זו נורמליות מנקרת עיניים.
טבריה אינה קיימת. או שטבריה היא היקום כולו, מצומת צמח ועד גשר אריק וגם הלאה משם, בואכה פאתי טורקיה. טור אינסופי של מכוניות עומד ופניו אל טבריה, אבל מהר יותר תגיע טבריה אליו. וכל העת, מימין, לאורך כל קו החוף הצר מדי של הכנרת שהתמלאה במפתיע, נטועים מאות אלפי אוהלים, מיליונים אולי, כתף אל כתף, יתדותיהם נעוצות זו בזו, מסתירים כל פיסת חול ומים ושמים, ומאות אלפים, מיליונים אולי, עומדים מחוץ להם, וכל אחד חמוש בשני רמקולים אימתניים וסאב־וופר שמן לרגליו. מוזיקות בלתי נתפסות בעוצמתן מכסות הכל בענן ווליום סמיך, מתערבבות זו בזו לקקופוניה שבוודאי פותחת שערי שמים. ובאיזה אופן מוזר, מרגע שהבנת שטבריה אינה קיימת עוד מעבר למסך הרעש העצום, אתה יכול לעצום עיניים ולדמות הרמוניה שאותה לא ניתן להסביר אלא במונחים מטאפיזיים. הנה כיכר המונים שאליה כולם באמת יכולים להצטרף, אבל אתה כבר מבין שכאן בוודאי אינה שוכנת הנורמליות.
נורמליות אינה יכולה להיות מבודלת. מעצם הגדרתה, נורמליות היא הכלל. היא מסגרת של מכנה משותף, שיש לשאוף שתהיה רחבה דיה כדי לאפשר חופש אישי בתוכה. אלא שבישראל הנורמליות מוגדרת באופן ייחודי דווקא כיכולת להתנתק מהיומיום, לצאת מהכלל ולנהל סדר יום אלטרנטיבי. כשהיומיום הוא פסיכי, ה"נורמליות" הישראלית מוגדרת על דרך השלילה. היא למעשה "אי־נורמליות" שפויה, נגטיב של הנורמה שממנה מנסים לברוח. כך יוצא שהתבדלות היא תנאי לנורמליות כאן, ולכן היא כל כך מתריסה ומכעיסה - בכיכרותיה הלבנות מדי ובפסטיבליה המצועצעים. מיד אחר כך גם מבינים שעצם הגדרת הנורמליות כהתבדלות פשוט מאיינת אותה. בתום שבוע של מסע פסח אינטנסיבי בחיפוש אחריה, אתה מגלה שנורמליות לא יכולה להיות. אין לה קיום.
ואז הילד שבר את היד. נפילה סתמית בחצר, שהסתיימה בשתי עצמות שבורות באמה השמאלית. חדר המיון באיכילוב במוצאי החג הוא הנורמליות הקטסטרופלית שאנחנו חיים בתוכה. אין לאן לברוח. אין טעם להתאמץ. יש בזה דווקא משהו מנחם.
