אני, מוצרט

אתקשה לבסס טיעון רציני על אמיתות מבוימות של להקת גראנג', לא כל שכן כזו שנפחה את נשמתה כמה שנים מאוחר יותר ממנת יתר. ובכל זאת, רקדנית הדבורה היא נקודת התחלה לא רעה לטור שיעסוק בעוצמה, כמו גם בסכנות, שטמונים בהליכה אחרי הכישרון הפנימי שלך.

בשבת בבוקר הלכתי עם בני לקונצרט. הפעם, בצד התזמורת הקלאסית שמנגנת דרך קבע, ניגנה גם להקת "הביטלס" הישראלית רפרטואר שכלל את העליזים שבשירי הרביעייה מליברפול. בכל זאת, קונצרט לילדים. לאורך כל המופע הוא ישב והקשיב, אבל לא היה שותף פעיל. לא מחא כפיים, לא הצטרף לפזמון החוזר, בוודאי לא הסכים לקום לרקוד בשיר הסיום. ביציאה ענה שהיה כיף, אבל הוא עונה כך גם אחרי הצהרון שהוא שונא. כשחזרנו הביתה הוא התיישב ליד הפסנתר והתחיל לחפש את הצלילים. רבע שעה אחר כך קרא "אבא בוא תשמע", וניגן לי מהראש את "Yellow Submarine". בית ופזמון.

לא התכוונתי לכתוב עליו השבוע. אני מנסה למנן את הופעתם של ילדיי בטורים שלי, כדי שקוראיי לא ימצאו אותם דביקים מדי. אבל הגיליון הזה הוא הרמה להנחתה מבחינתי, משום שכבר חמש וחצי שנים אנחנו מגדלים גיק אטומי בבית.

מדובר בגיקיות בהגדרתה המעודכנת, כזו שאינה קשורה לחיבה לטכנולוגיה דווקא. הגיקיות הזאת מתבטאת בלהט כמעט לא בר כיבוש לתחום מסוים. במקרה שלנו מדובר בתשוקה למוזיקה. הלהט הזה קיים עוד מלפני שהוא עמד על דעתו. הוא שרוי בתוכו מגיל שנה וחצי, כאשר עמד שעות מול קליפים של פברוטי ביוטיוב ושר איתו "לה דונה אימובילה", ועד היום, ארבע שנים אחר כך, כאשר הוא לומד לנגן בכינור פעמיים בשבוע, מעדיף להאזין לקול המוסיקה וחוזר מהגן עם שירי חנוכה בראש שהוא משחזר בזה אחר זה על הפסנתר.

נדמה לי שיש משהו אוניברסלי במוזיקה, שמאפשר לנו לאמץ את הנהייה שלו אחריה בקלות יחסית, שלא לומר בגאווה. זה כנראה היה מורכב יותר מבחינתנו אילו התשוקה היתה מופנית למבוכים ודרקונים, סטפס או משחקי מחשב.

גיק מתוצרת בית בהומאז' למוצרט צילום: אמיר זיו

המון כוח טמון בגילוי שלבן שלך יש העדפה כל כך מובהקת. משאין סימני שאלה, אתה פטור לכאורה מהמטלה ההורית המורכבת של הכוונה. של סימון דרך. הרצון שלו מוחצן בבירור, ותפקידך רק לאפשר לו להתגשם. פסנתר, רמקולים נורמליים, מורה לכינור והרבה זמן הורות וכסף כדי ללוות את כל אלה.

אלא שכאן טמונה הסכנה. בכל פעם שהוא מדהים אותך בזיהוי יצירה של באך שמושמעת ברקע של סרט או במשיכת קשת מרשימה, אתה צריך לשאול את עצמך שתי שאלות: האם זה נכון לו, והאם התשובה לשאלה הראשונה אינה נובעת מהרצון שלך להגשים דרכו את מה שלא הגשמת בעצמך.

בעידן שבו הגשמה העצמית היא כמעט חזות הכל, לכאורה התשובה לשאלה הראשונה מובנת מאליה. לאורך כל הגיליון הנוכחי התשובה הברורה הזאת שבה ועולה. אחרי הכל, זה מאוד משמח לדעת שלילד שלך יש עולם שממלא אותו כך. דווקא כמבוגר אתה יודע כמה חשובה תשוקה שאינה תלויה בדבר. ועדיין, בתוך תוכך אתה זוכר שלמעט שכבה דקה של פנומנים, חיי מוזיקאי טומנים בחובם סיכון לא קטן של מחסור כלכלי, שלא לדבר על אכזבות מקצועיות מרות. ואם כך, אז התשובה לשאלה השנייה כבר אינה כל כך ברורה.

הדחיפה ההורית קדימה, אימוץ הלהט של הילד וריפוד הדרך לקראת הגשמתו מעוררים חשד מסוים שהם ממלאים גם איזה צורך של ההורים. עונים על איזה חסר, שלא לומר מאפשרים להם לייחד את עצמם דרכו. הנה, אני לא סתם עיתונאי מתבגר בעיתון נישה שכבר החמיץ את הפריצה הגדולה שלו. אני אבא של פנומן מוזיקלי.

אני עצמי לא הייתי גיק בשום צורה. לא מצאתי דבר שהיה לי צורך להתעמק בו עד אין קץ. אפילו אינספור השעות שהקדשתי לכדורגל וכדורסל היו יותר חברתיות ופחות מקצועיות. הייתי עסוק בלהבין את העולם, לא את עצמי. לתקשר, לקלוט מה מתרחש סביבי, להגיב נכון. זה אפשר לי להפוך לכל מה שהוא ההפך מגיק: מקובל, שנון, ספורטאי, מרובה חברים, אהוב המורות, ומרגע שחציתי רף גובה מסוים גם אהוב הבנות. יש בזה הרבה כוח. קל הרבה יותר להתקדם במסלולי החיים. מתרגשים פחות, נפצעים פחות. נדמה לי שבני השני הולך בדרך הזאת.

אבל עד כמה החסך הזה מנחה אותי היום? האם כאשר אני מאפשר לבן שלי לצאת מהבית כשלראשו פאה בסגנון מוצרט שאמא שלו תפרה לו רק משום שהכריז על שבוע המוצרט של חייו, אני מגלה אחריות הורית? האם לא תפקידי גם להגן עליו מול החברים מהגן, שלא תמיד מקבלים בהבנה בן בגרביונים? באיזו מידה ראוי לטפח כישרון גדול אבל מאוד מסוים על חשבון כישורי חיים אחרים?

אין לי תשובה ברורה לשאלה הזאת. ממילא היא מתעוררת רק כאשר לילד יש רצון עצמי מובהק כל כך - וזה הראשון שלנו שיש לו כזה. מאוד יכול להיות שזה כלל לא בשליטתנו, ושאין ברירה אלא לחבק את התשוקה הזאת כרגע. יכול להיות שהיא תתגשם במלואה, כמו של ילדת הדבורים מהקליפ האופטימי. יכול להיות שהיא תשנה מעצמה צורה ותתגבש למודל אחר, לאחר שיתבגר ויבין גם את ההקרבה. ויכול להיות שעוד יגיע השלב שבו נצטרך להתייצב מולו ולהציע כיוון מחדש. אני מקווה שנהיה מספיק ערניים.