מה זה משנה בעצם

אני אוהב את יובל שטייניץ, ובו בזמן חש בכרסומה המתמיד של תחושת כזב. אני מנסה ליישב את הדיסוננס הזה, ולא משום שתחושותיי כלפיו הן בעלות חשיבות כשלעצמן, אלא מפני שאני סבור שבפתרון של האי־התאמה הזה טמונה היכולת להבין באופן עמוק יותר את הדרך שבה מתנהלת הכלכלה הישראלית. אחרי עוד פגישה איתו, בשבוע שעבר, שבה התחושה ועלתה בי.

יובל שטייניץ הוא שר בממשלה, ולמרות זאת הוא אדם ישר. בבסיסו הוא מאומרי האמת, וזה נדיר למדי בתפקידים רמים, שיושר אינו בהכרח הדרך הסלולה אליהם. הוא אינטליגנט (פרופסור), חרוץ (פרופסור שכותב ספרים), והוא הרבה פחות תככן מחבריו לצמרת - תכונה שכנראה נגזרת דווקא מסוג השאפתנות הייחודי לו, שהיא רציונלית ומכירה בתקרת הזכוכית שיושבת לו ממש מעל הראש. והוא גם לא עוסק בקטנות. שטייניץ אינו מהמתקשרים למערכת כדי לבקש שתוחלף התמונה לאחת מחמיאה יותר. הוא אוהב את עצמו כפי שהוא. וגם אני.

דיבורו של שטייניץ סדור להפליא. הוא מסוגל בקלות לנפק רצף של נימוקים קוהרנטיים ולהחזיק טיעון לאורך 20 דקות של שיחה, שלרוב תתנהל, חייבים להודות, כנאום חד־כיווני. שאל אותו, למשל, על העלייה המסתמנת באבטלה. התשובה שתתקבל תיפתח בהקדמה שבה יסקור את המצב טרם כניסתו לתפקיד. אחר כך יוסברו בקווים כלליים שלוש השיטות השונות הנהוגות בעולם למדידת רמת התעסוקה: מספר המובטלים, שיעור ההשתתפות בשוק העבודה, ובדיקת מספר המשרות שנוצרו במשק. ורק אז תגיע התשובה: ייתכן, יודה השר ביושר, שלפי המדידה הנהוגה פה מאז ומעולם אכן יש בעת האחרונה יותר פיטורים במשק ואף עלייה מסוימת במספר הפונים ללשכת האבטלה. אבל, וזה אבל גדול, בפרמטרים של יצירת משרות הרי שהמשק מייצר לאורך שלוש שנים הרבה יותר מקומות עבודה מהגידול באוכלוסייה. ואפילו בשנה האחרונה, הקשה יחסית, שטייניץ יוסיף, קצב ייצור המשרות הוא עדיין כפליים מהקצב הדרוש כדי לשמור על יציבות. כפליים!

אלה הרגעים שמבססים את תחושותיי הטובות: בכל פעם שאני יושב מול שר האוצר, ולא משנה עד כמה עמוק האוברדרפט שלי, הוא גורם לי להרגיש טוב. כמו בזוגיות שעולה יפה, הוא גורם לי לשמוח בחלקי.

נתניהו הוא האמא שנכנסת לחדר ובהינף אחד מושכת את השמיכה מעל האוהל ואומרת יאללה למקלחת. ובדרך תוריד את הפטור ממס וזרוק לכביסה, ותעלה את המע"מ ששוכב למטה צילום: עטא עוויסאת

לעתים, חרף התשובה הנחרצת, אני מקשה. למשל, לתהות כיצד זה שחרף הגידול המתמיד במספר המשרות גדל באחרונה גם מספר המובטלים. אז מגיע הרגע שבו אני נחשף שוב ליכולת שלו להתבונן בכל נתון לימוני של המשק ולהפוך אותו כהרף עין ללימונדת מאקרו־כלכלה מרווה וטעימה. ובכן, מסביר השר, זו לכאורה אנומליה, אבל היא דווקא מתבהרת לטובה. מתברר שישראל נהנית מגידול מתמיד, בעיקר בשנתיים האחרונות, בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה. תרימו גבה? תרימו, תרימו, אבל גברים חרדים ונשים ערביות הם שתי קבוצות שהמוטיבציה שלהן להשתלב בשוק העבודה רק עולה, לשמחת כולנו. הנה, בפגישה הזאת אפילו נתונים על גידול באבטלה טומנים בחובם בשורה משמחת.

וכך זה נמשך, והשר מפליא ממש ברצף נתונים שכולם התבוננות בחצי המלא של הכוס הכלכלית. אני נזכר שעשה זאת גם בפגישה קודמת, כחצי שנה לפני פרוץ מחאת מעמד הביניים, אז הוא הצביע על מהלכים שהקלו על הציבור וניבא את בלימת העלייה במחירי הדיור.

מלעיזים טוענים לעתים כלפי שטייניץ שהוא מנותק. יש מידה של אמת בדבריהם, אבל אין בכך כשלעצמו פגם הכרחי. אולי להפך. עוצמתו של שטייניץ טמונה ביכולתו להתבצר בעולם משל עצמו. כמו ילד שבונה לו אוהל מעל המיטה ולכמה רגעים, בתוך החמימות הזאת, העולם שבחוץ אינו מאיים עוד ואפשר להתמודד עם מוראותיו. אין בי שמץ של ציניות כשאני אומר את זה, משום שיכולת התנתקות היא חיונית לאין שיעור בתפקיד שלו. אני לא מתכוון להתנתקות קרת לב מהסוג שיעקב נאמן כשר אוצר אימץ בזמנו, התנתקות שבה היעדר הצורך באחרים הוא התרסה מובהקת. ההתנתקות של שטייניץ היא התנתקות מחבקת. הוא אינו חורש רע או רוקם מזימות פוליטיות חריגות מתחת לאוהל. הוא אפילו לא נוטה שם בחושך באופן חריג לטובתו של מגזר מסוים - מה שאינך יכול לומר בוודאות על אריאל אטיאס למשל, רהוט ומסמא חילונים ככל שיהיה. שר האוצר פשוט מעדיף לפעול מתוך האוהל המגונן שבנה סביבו.

זה אִפשר לו, למשל, לנצח בקרב חשוב מאין כמותו, מול טייקוני האנרגיה שהיו לועסים את ששינסקי לארוחת בוקר. זה אפשר לו לעמוד מול לחצם של בעלי הון כמשפחת עופר, במאבק על תמלוגים ממחצבי טבע. ואפילו כשהחלטותיו קרות ועיקשות לכאורה, כמו הסירוב לדחות את פירעון חובות ערוץ 10, כל מי שבקיא קצת יודע שלשר עצמו אין איזו אג'נדה עוינת בעניין, והוא רק משמש לרגע כידו הארוכה של ראש ממשלה שהתמכר לתקשורת אוהדת.

זה מאלץ אותנו להגיע לעניין הטעון הזה, לבו של הדיסוננס, שנקרא שר־העל לענייני כלכלה. כי אפילו אוהד שטייניץ כמותי יודע עמוק בלבו שבסוף כל משפט ששר האוצר אומר בעברית יושב בנימין נתניהו עם נרגילה קובנית איכותית. לאהוב את שטייניץ זה כמו לאהוב את רינגו, אבל עמוק בלב להודות שאת השירים המשפיעים באמת ג'ון כתב.

שטייניץ מתייחס במלוא כובד הראש לכל סוגיה שעמה הוא מתמודד ומסוגל לנסח את דרך הטיפול בה. הבעיה היא שבין אם רעיונותיו מתאימים ובין אם לא, אין למחשבותיו את כובד המשקל שראוי היה שיהיה למחשבות של שר אוצר. אם שטייניץ מתבצר באוהל, נתניהו הוא האמא שנכנסת פתאום לחדר ובהינף אחד מושכת את השמיכה, מחזירה את האוהל במחי יד להיות שוב סתם מיטה ואומרת יאללה למקלחת. ובדרך תוריד את הפטור ממס וזרוק לכביסה, ותעלה את המע"מ ששוכב למטה, ותגיד לחברים מערוץ 10 שהתקהלו מחוץ לבניין שאין לך זמן אליהם היום. לך תגיד לנתניהו שמספר המשרות במשק גדל בקצב שהוא פי שניים מהדרוש. פי שניים! ושכל הדיבורים האלה על מלחמה עם איראן רק מקלקלים. ושבלי יכולת להחליט לבד אף פעם לא תגדל ותגיע לעצמאות. ושכל החברים בכיתה מזמן מחליטים לבד כל מיני דברים. מזמן.

כאן כנראה טמונה תחושת הכזב. כי אני אולי יכול להסכים בנסיבות מסוימות עם הטיעונים של שטייניץ, ואפילו לחשוב שהמצב טוב בסך הכל. אבל מה זה משנה בעצם?