החיים בפילטר
כשאינסטגרם הופך כל טמבל ויזואלי לצלם, זאת חוויה אסתטית לפגוש בעל מקצוע אמיתי
פואד הוא איש אלומיניום. אהרון איש שיש. יפת הוא צבעי. שלמה הוא בנאי. יגאל הוא רצף. מיכאל עושה פרקט. ויטוריו וחיים הם נגרים. חודש תמים כל אלה הסתובבו אצלי בדירה, זה אחרי זה, לעתים קרובות זה לצד זה, הרסו אותה כמעט עד היסוד והקימו מחדש. הם הקפידו לתת לי את התחושה שאני זה שמנצח על קונצרט השיפוצים, מתזמן אותם, נותן להם הוראות, מביע רצונות. אבל גם אני וגם הם ידענו שהם האדונים האמיתיים של העסק. אחרי הכל, הם בעלי מקצוע. אני רק זה ששוכר בכסף טוב את המיומנות שלהם.
נניח לרגע בצד את קלישאות השיפוץ הרגילות. אכן, המחיר שסוכם לא כלל תוספות שונות ומשונות שנולדו לאורך הדרך. אכן, עמידה בזמנים היא עניין גמיש. בהתבוננות לאחור, מה שנשאר זאת דווקא החוויה של פגישה נדירה עם בעלי מלאכה אמיתיים. אנשי מקצוע, עובדי כפיים, שקמים מוקדם בבוקר, לובשים את בגדי העבודה, ואחרי הסמול טוק איתך והקפה השחור מתייצבים לבדם מול הקיר או העץ או הרצפה, ומתייחסים אליהם בכל כובד הראש.
גם אני יודע להחזיק מברג או מברשת צבע, ולאורך השנים צבעתי כמה דירות, ניסרתי ארונות ותליתי מדפים למכביר. אבל זה תמיד היה בגדר פתרון בעיה, לא מלאכה. רק כשאתה חוזה ביפת מלטף את הקיר לפני שהוא מתחיל לצבוע כדי לחוש את המרקם ולרקוח את המינון הנכון של הצבע, אתה מבין את הכבוד שבו הוא מתייחס למקצוע שבו הוא רוכש מיומנות כבר 45 שנה. רק כשאתה רואה את יגאל טועם בלטה בפה כדי להרגיש כמה היא "סופגת" ובהתאם מכין את המלט לריצוף, אתה מבין שהחיבור לחומר הוא אמיתי. ליושבי משרד כמוני, פגישה עם אנשים שמיומנותם בידיהם היא חוויה אסתטית נדירה.
גם את עצמי אני מחשיב בעל מלאכה. אני מתייחס למילים שאני כותב בכובד ראש תהומי. כשאני עורך, אני מתרגז ממש כשאני פוגש טקסט מקושקש או לא מטופל כראוי, לא פחות מכפי ששלמה הבנאי מתרגז מול קיר לא ישר שמישהו הקים. אבל העבודה שלי מתבצעת בעיקר בתוך הראש, ושם גם היא נקלטת אצל מי שקונה אותה ממני. התוצר שלה מורגש, אבל לא נראה לעין. בתום החודש האחרון חזרתי להבין את העוצמה שיש למצג הפיזי של הדברים.
לא אפול לקלישאות רומנטיות של סרט צרפתי זול. כן, העבודה שלהם שוחקת, קשה גופנית, מונוטונית פעמים רבות וקשה להחזיק בה מעמד זמן רב. אין פה איזו התרפקות על פועלי בניין או חרטה על המסלול המקצועי שבחרתי בו. רק עצירה לרגע של שטף המילים כדי להתרשם מבעלי מלאכה אמיתיים.
למה זה חשוב? כי לפני שבועיים מכרו את אינסטגרם במיליארד דולר. אם פייסבוק הסכימה לקנות את הרשת החברתית המצולמת בסכום הזה, היא כנראה שווה את זה. אינסטגרם אכן יצרה יקום מבוסס צילום ונוח להפליא לתפעול. אבל לא שם טמון הקסם. את הפופולריות של אינסטגרם צריך לזקוף לכך שהאפליקציה גורמת בקלות לכל צילום להיראות כאילו צולם בידי אמן. פילטרים מרככים, הדגשות צבע אוטומטיות, עיבוד נוסטלגי, טאץ' דיגיטלי, גרסה לכאורה לא לגמרי מעובדת, אווירת ים, אווירה אפלה, והכל בתוך ריבוע חלק ומושלם. תגיד אם אתה רוצה להיות זוהר כמו אנני ליבוביץ' או שחור לבן קשוח כמו הלמוט ניוטון - ובן רגע אתה כזה. צלם. בעל מלאכה.
אינני אוהב את אינסטגרם. היא בעיניי עוד אבן שמפרידה בין העולם האמיתי שבו אנחנו חיים באמת לבין העולם הווירטואלי המיופה במאמץ כביר. עולם וירטואלי שבו אנחנו שנונים להפליא ובעלי סטטוסים מרהיבים, מעלים לינקים למוזיקה הכי מעודכנת, ממליצים על ספרות גבוהה (או טיפשית במכוון ולכן גבוהה במהופך), מקרינים בפומבי את ילדינו ברגעי השיא שלהם, וכעת גם מתעדים את עצמנו בצילומי ריבוע שמחמיאים באופן מעורר גועל. מחמיאים, אגב, גם למושא הצילום וגם לצלם המוכשר. רווח כפול. מיליארד דולר.
ויטוריו וחיים. בנגרייה יש כללים צילום: טל זיו ויטוריו וחיים הם דודים שלי. חיים דוד ישיר. ויטוריו נשוי לדודתי. הם נגרים בני נגר, שכן גם סבא שלי מצד אמי, שבמידה רבה גידל את שניהם, היה נגר בעצמו ולימד אותם את המקצוע. גם היום, כששניהם מעל גיל 70, הם מחזיקים את הנגרייה שלהם בשולי רחוב אילת המתפורר בתל אביב. נאחזים במלאכתם, מתעקשים להשאיר לעצמם לפחות נתח מההיכל המאובק והקסום הזה, פיסת נגרייה לקום אליה בבוקר כדי לנשום ריח עץ ושבבי נסורת.
כעת הם בונים את שולחן העבודה בחדרון שהקמתי לי במסגרת השיפוץ. העבודה איתם יכולה לעתים להוציא מן הדעת. היכולת שלי להשפיע על התוצאה הסופית מוגבלת. נאמנים לתפיסת החיים שרווחת באגף המשפחתי של אמי, את ההחלטות הם מקבלים בעצמם. הילדים יכולים לבקש, זה מותר להם, אבל המבוגרים קובעים. ולשולחן, חביבי, יש צורה של שולחן. ויש לו כללים של שולחן, שנכתבו ב־50 שנה של הכנת שולחנות. אין סיכוי שגחמה רגעית תשנה אותם.
גם אם לרגע נדמה לך שהם הנהנו לאות הסכמה, כשהם ישובו לעמוד בממלכה שלהם, ליד המסור שכבר לקח חצי מהאגודל של חיים, הם יישארו בסופו של דבר נאמנים לכללי הנגרות שלמדו מאביהם, והם יעשו מה שהם חושבים שנכון בעבורך. איך נאמר, זה עלול לעורר לחיים חוויות טעונות מהילדות.
מצד שני, כשאתה רואה אותם מתייחסים בכובד ראש תהומי לכל מדף, מסבירים לך ש"העץ בכל דלת ממשיך לנשום הרבה אחרי שמתקינים אותה", ולכן היא אינה יכולה להיות ארוכה כמו שאתה רוצה בלי חיזוקים - אתה מבין שאתה ניצב מול יסודות אמיתיים של בעל מלאכה. שולחן יהיה יפה בסופו של דבר כי השקיעו בו שעות של עבודה, מדדו, ניסרו, הקציעו, צבעו ושייפו ושמו לכה ודייקו בפרטים הקטנים. עבודה ממש, עם עומק, לא יפיוף שעבר שיטוח עם פילטרים.
אינסטגרם אינה אמנות אמיתית. היא זיוף של אמנות. והיא המחשה אקטואלית לתהליך מאכזב, שבו הרשת הופכת ממקום שבו צילומים מאפשרים לכל אחד לחשוף עוולות או להאיר אמת לא נעימה למלכודת דבש בצורת ריבוע, שבו שום דבר איננו אמיתי ובוודאי איננו לא נעים.
