אחריו?

שעה היתה לפנות בוקר, השמש רק החלה להאיר את השמים, צינת הלילה התחלפה באטיות בחמימות מסוימת. שקט מפתיע ירד לפתע על הגבעות המוריקות שמסביב. העייפות השתלטה עליי, אחרי לילה ארוך ללא שינה, בחרתי לי מכתש קטן שהתאים בדיוק לממדי גופי, התקפלתי לתוכו ועצמתי עיניים. זאת היתה תנומה

רבע שעה אחר כך, שאול מופז העיר אותי. הקצתי למשמע שעטות נעלי צבא וגיליתי מעליי איש נמוך קומה עם מבט נחוש דוהר קדימה, מחובר בשבעה חוטים מסתלסלים לשבעה לוחמים צעירים, שמתקשים להדביק אותו עם מכשירי הקשר הצבאיים הכבדים על גבם. זה לא השאיר לנו ברירה. כולנו נשלפנו מבורות המרגמה המפנקים, הידקנו את השכפ"צים וירדנו להראות למחבלי חיזבאללה ששרדו את ליל ההפגזה הארוך בכפר מיידון מה קורה כשמעירים אותנו כל כך מוקדם בבוקר.

24 שנים בדיוק חלפו מאז פגישת הבוקר המנומנמת ההיא עם מופז. איך נאמר, דרכינו התפצלו מאז. להוציא אותי, כמעט כל מי שהשתתף באותה פשיטה הרואית נהפך למצביא דגול. מופז עצמו, אז מח"ט הצנחנים, קודם עד ללשכת הרמטכ"ל ולאחר מכן ללשכת שר הביטחון. אגב, הוא כנראה התגבר על הפרידה יותר טוב ממני. כל השנים האלה מאז שהתעוררתי מתחתיו, ואפילו לא גלויה.

בשבוע שעבר מופז נחל עוד ניצחון הרואי, הפעם בבחירות הפנימיות במפלגתו, וכך נפגשנו סוף סוף שוב. הפעם לא פגישה מלאת אדרנלין כמו אז, אלא רק מעל דפי העיתון, כאשר מופז הבטיח שבקיץ הוא "יוביל את המחאה", והסביר ש"המחאה לא דעכה לחלוטין והיא עדיין מבעבעת". זה היה סימן ש"המחאה" מתה.

השאלה "האם 'המחאה' מתה?", או בגרסתה האופטימית "האם 'המחאה' תתעורר מחדש בקיץ?", נהפכה לשגורה בעת האחרונה. הבעיה היא שמעצם ניסוחה היא יוצרת את המסגרת הלשונית שהורגת את "המחאה". כאשר קוראים למהלך החברתי שמבעבע כאן מאז הקיץ האחרון "המחאה", בעצם הופכים תחושות זעם אישיות למוצר. עושים חפצון של עמדה מוסרית. "המחאה מתה" זה כמו לומר ש"סקיני זה פאסה", או ש"אייפד 2 זה כל כך 2011". "המחאה" היתה כינוי שביטא כמיהה לשינוי סדר עדיפויות. אבל כאשר גם שאול מופז לובש "מחאה", זה הופך אותה למוצר, וגרוע מכך — למוצר לא אופנתי. כמו סוודר של אבא שהזדקן אבל עדיין לא הפך לווינטג', אתה לא תעלה על דעתך להיראות עם "המחאה" של מופז ברחוב.

אבל מה לעשות, הכמיהה לשינוי קיימת. כדי לדעת "האם 'המחאה' מתה?" לא דרושים טבלאות אקסל, טורי פרשנות בעיתון או הצהרות של פוליטיקאים. כל אחד צריך רק להסתכל לתוך עצמו. אל חריצי העומק שחרצה "המחאה" לפני שנהפכה לחפץ. הכעס שעדיין שוכב שם מכתיב את התשובה. השאלה היא לא אם "המחאה" מתה, אלא לאן מנתבים כעת את הכעס הזה.

צריך לומר, ההתקוממות החברתית גררה שינוי לא קטן. מתיקונים שבאו בעקבות ועדת טרכטנברג, דרך מאזן אימה אפקטיבי שהוליד את הורדת דמי הניהול בקופות הגמל למשל ועד מיתון מבורך בשוק הנדל"ן. הצרה היא שההתקוממות הזאת לא שינתה את הלך הרוח השלטוני. תפיסות היסוד לא השתנו באופן מהותי, ומה שנותר הוא רק חשש מאיום אלקטורלי. כך "המחאה" נהפכה בימים האחרונים לא סתם לחפץ, אלא לכלי נשק שהולאם על ידי הפוליטיקאים. מופז מאיים להנהיג אותה, נתניהו משיב שהוא לא פוחד ממנה.

כאשר כעס ציבורי לא מצליח להוביל לשינוי אמיתי, הוא יכול להיות מתועל לנתיבים שונים: התפרצות אלימה היא אפשרות אחת. אפשרות אחרת היא להיעלם לפרק זמן ארוך בגין הסחת דעת ברמה הלאומית, איראן למשל. אפשרות שלישית היא שהכעס יחזור להיות פרטי. איש איש לעצמו, עם זעמו, לפי מיטב כישורי ההישרדות שלו.

זה היה המצב עד שפרצה ההתקוממות החברתית. וכאשר אני רואה את מופז מחבק כל כך חזק את "המחאה" אני חושש שהתגובה תהיה דווקא התרחקות מהמוצר הלא אופנתי הזה. התוצאה עלולה להיות חזרה לאחור, אבל ביתר שאת. כי אם התחושה היא שהמהלך הקולקטיבי הכה נדיר כשל, שאין תוחלת אפילו למאות אלפים זועמים ברחוב שבפעם הראשונה החצינו את הקושי שלהם, אולי הברירה היא לחזור ולדאוג קודם כל לעצמי. ולא משנה על חשבון מי.

כאשר מופז מחפצן לעצמו את "המחאה" ומחשל ממנה כלי נשק פוליטי, הוא גם מרחיק ממנה את האנשים הכועסים וגם בונה לנתניהו אליבי מצוין. התוצאה תהיה איש איש לנפשו, וזה איום קיומי לא פחות מזה האיראני. אם ישכיל להניח לה לנפשה, יש לה סיכוי טוב לחזור להיות קולקטיבית, ולו אולי יש סיכוי להיתפס כמי שיכול להנהיג, ולא רק לתפוס טרמפ.