תשקיף: גילוי אליהו
כל אנשי העסקים רוצים לעשות הרבה כסף. אבל רק אחד לא טורח להסתיר את זה
בוועידת הנשיא הפומפוזית להחריד שהתקיימה במאי 2008 בנוכחותם של נשיא ארצות הברית, מייסד גוגל ואחרים, השתתף גם יצחק תשובה, אז עדיין טייקון אנרגיה בהתהוות. תשובה הקדיש את נאומו חוצב הלהבות לבייבי התדמיתי שהריץ באותם ימים: תעלת הימים. פרויקט מגלומני של תיירות, תעשייה, תשתיות ואנרגיה שתוכנן להיות מבוסס על תעלה אדירה באורך 165 ק"מ שתחבר את הים האדום לים המלח.
תשובה הגה את החזון לא למטרות רווח אישי, כמובן, אלא כדי "לספק פרנסה ליותר ממיליון איש, להביא לשלום בר קיימא, להזניק את התיירות, להשקות את תושבי האזור במים מותפלים ולהגביר את הצמיחה הכלכלית". כל הפלאים הללו, שכמו נלקחו מנאום של מלכת יופי, אמורים היו להתממש בתוך שנים ספורות וללא צורך במימון ממשלתי. חודש אחר כך הפרויקט כבר "יצא לדרך", ומאז הוא מתקיים בעיקר בין אוזניו של האיש שהגה אותו.
תשובה אינו חריג. הוספת נדבך תדמיתי של תרומה לקהילה היא מה שמבדיל כיום את העשירים באמת מהילדים שעדיין משחקים בכסף קטן. חזון ברמה הלאומית הוא כמעט תנאי להפיכתך מסתם איש עסקים שמרוויח המון לבעל בעמיו. הנה, נוחי דנקנר קיבל בקיץ האחרון את פרס הרצל מטעם הקונגרס היהודי העולמי "כהוקרה על תרומתו לפיתוח יישובי הגליל והנגב", שרי אריסון בכלל מיתגה את עסקיה כאוסף של פעילויות למען הקהילה שבמקרה מרוויח כסף, ואפילו משפחת עופר שפכה ודיווחה על טונות של מזומנים שהופנו לטובת הבריאות, האמנות, הספורט, הסביבה ומה לא.
עד שלמדנו להתמודד עם מעטפת הסכרין הזאת, הנה מגיח לו פתאום אחד, שלמה אליהו, יהודי צנום ממוצא מזרחי שכבר 50 שנה עסוק עד מעל לראשו במטרה אחת בלבד: להרוויח כסף. לעצמו. מכיוון שעשה את זה בהצלחה לא מבוטלת, הוא יכול היה להרשות לעצמו בשבוע שעבר לקנות את השליטה במגדל, קבוצת הביטוח הגדולה בישראל, תמורת 4.2 מיליארד שקל, ולהצטרף באופן מעשי לקטגוריה של אלה שהוזכרו לעיל.
אלא שאליהו, לאורך כל הקריירה, לא ביקש לצבוע את המוטיבציה הבסיסית שלו בצבעים אחרים. לא תתפסו אותו באמירה פילנתרופית סוחפת או בהבטחה להשיב לקהילה את המיליונים שהרוויח, והגישה העניינית שלו לגבי תכלית עיסוקו לא השתנתה גם בימים שחלפו מאז עסקת מגדל. הציטוטים שלו ושל מקורביו השבוע עסקו באפשרויות המימון, בצורך לאושש את המניה או בדרישות הרגולציה. אף מילה על פוליסות לפריפריה המותקפת או איזו תעלת ימים פנסיונית.
זה לא באמת צריך להפתיע. מדובר באיש עסקים שהקים חברת ביטוח הנקראת על שמו, שמשרדיה יושבים בבניין רב־קומות בלב תל אביב הנושא את שמו. בסוף שנות השבעים, לאחר המהפך הפוליטי שחיסל את הכלכלה של מפלגת העבודה, אליהו כיהן בכנסת כחבר מפלגת ד"ש - אמה הורתה של מפלגת שינוי ומנושאות הבשורה של קידוש היוזמה הפרטית. ולאורך כל שנות פעילותו העסקית הוא המשיך להתעקש פשוט לעשות כסף: להנפיק פוליסות ביטוח, לבנות פה ושם, ובעיקר לקנות ולמכור ללא הרף, ותמיד ברווח, מניות של בנק לאומי, הפניקס, בנק אגוד או איילון.
פילנתרופיה? תרומות מתוקשרות? את יחסו לטייקוני היח"צ אליהו מעולם לא הסתיר: "הכי מרגיז אותי זה אלה, המכונים בעלי היכולת, שתורמים למדינה כביכול", אמר בראיון ל"גלובס" ב־2009. "הם מדברים גבוהה גבוהה ומתהדרים בתרומה לקהילה, אבל אני הייתי מציע לבדוק כמה מס הם משלמים, הרי זו, רק זו, התרומה הרצינית והאמיתית של בעל יכולת למדינה שלו. אני יכול לחשוד, ויש לי על מה להתבסס, שכמה מחבריי 'בעלי היכולת' מחפשים דרכים כאלה ואחרות שלא לקיים את המחויבות הראשונה והחוקית שלהם: תשלום מסים, כדי שיהיה כסף לאחרים, לאלה שלא מסוגלים לבד. צר לי לומר את זה, אני רואה את העסקים הגדולים, קשה לי מאוד לעמוד על טיבם, על חוזקם האמיתי, על תרומתם למדינה".
יש שיגידו שזה נובע מנקודת המוצא הנמוכה, שקיבעה רגשי נחיתות אצל בן המעברה שהגיע מעיראק ועבד בצעירותו כשליח במגדל. שם נולד הצורך שלו להוכיח, לזכות בהכרה בהצלחה הכלכלית שלו. אפשר לתלות באותה נקודה גם את השאיפה העיקשת, עד לפני שבוע, להיהפך לבעלי בנק לאומי.
אבל גם אם יש בטיעונים הללו גרעין של אמת, עדיין "מודל אליהו" הוא איום על חבריו לכיתת העשירים. לא במקרה רכישת מגדל התקבלה בקהילה העסקית במה שאפשר לכנות "צקצוקי תשואות". הקהילה לא יודעת איך לחבק את מי שפועל בניגוד לקוד ההתנהגות הרשמי. מי שחושף בגלוי את כמיהתו העסקית, חובר לשם כך במהלך גמלוני במיוחד לשני כריזמטורים כחיים רמון ודוד קליין, יוצא בפומבי נגד בנק ישראל, לא מהסס לבקר מהלכים של הממשלה, ובשום שלב לא מכסה משהו מכל זה עם איזה חזון כביר או לפחות איזו תרומה עסיסית.
וזה, כמובן, עוד לפני שעסקנו בהרגל המוזר לנסוע עשרות פעמים לחו"ל, עם 70 צ'קים בנקאיים בסכום כולל של 80 מיליון שקל. אפשר להמר שהנשיא אפילו לא שקל להזמין אותו לשום ועידת חזון.
אני חייב לציין שיש משהו מרענן במודל הלא מתיפייף שמציג אליהו. אין אמביוולנטיות. אין אפולוגטיקה של תרומה לציבור, החזר לקהילה, קיימות עסקית או חזון שמעון פרסי. אליהו הוא איש עסקים שעובד בלעשות כסף. נקודה. בכך הוא לא נבדל מכל האחרים. ההבדל הוא שהוא אינו חושב להסתיר את זה.
המודל הזה יוצר אתגר חדש גם לציבור. לפתע המאבק נגד בעלי ההון פוגש אחד ללא פסאדה. מיליארדר שעדיין אין גדוד יחצ"נים מלפניו, מאחוריו ומכל צדדיו. שמצהיר על הצורך לשלם מס כחובה חברתית. ושקנה חברת ביטוח ענקית רגע אחרי שמחאה ציבורית אדירה הורידה את דמי הניהול באופן שעתיד לפגוע קשות ברווחיות שלה. עכשיו לך תתמודד עם אחד כזה.