מטח נפש

אשה עם ראש של חיפושית חוצה את הכביש מולי, מחושיה הירוקים מתנודדים מצד לצד כאשר היא ממהרת ומתיישבת לצד השולחן בבית הקפה. רגע קצר אחר כך, אשה אחרת מתקרבת מהעבר השני של הרחוב, צווארה מתוח, אחוריה מורמים קלות ונוצותיה פרוסות כמניפה משני עבריה. ובכן, לא אשה, טווס. אלא שאז

הן אינן יוצאות דופן. הרחובות כולם אחוזים הבוקר באוקסימורון המכונה "עליזות פורימית". הרחובות? העולם כולו. הנה, גם מאתרי החדשות ניבט אליי אדם שככל הנראה התחפש לראש ממשלת ישראל. הוא אוחז בשתי ידיו צילומי זירוקס של דפי נייר אפורים. מכתבים מהשואה, אותנטיים, עם ריח משרפות. הוא מקריא מהם לחבורה נלהבת של יהודים אמריקאים מלאי חיות. "2012 אינה 1944", אומר האיש באנגלית מצוינת. הקהל קונה את ההתחפשות בשתי ידיים, ממש כאילו מדובר בבנימין נתניהו עצמו, קוטע שוב ושוב את הנאום במחיאות כפיים ובקריאות "ברווז, ברווז". איזו הפקה, איזו השקעה. וכל זה בשביל פורים, וואו. אני מקווה בשביל האיש שעל הבמה שאחר כך, מאחורי הקלעים, גם הוא מתיישב לאיזה אספרסו מרגיע.

בינתיים מסביבי ממשיכות לזרום אמהות מרוטות שהספיקו כבר להניח את ילדיהן בבתי הספר ובגנים וכעת הן אוחזות בשארית כוחן במצב הרוח הטוב שהצטוו לו. ניכר שהאיש מהטלוויזיה פיזר מעט מהחרדות שלהן. 2012 אינה 1944, הן בוודאי מנחמות את עצמן, מזמינות ארוחת בוקר ישראלית פלוס קפה או מיץ. או־או, אין גם וגם. 2012 או 1944. גם וגם זה בתוספת תשלום. פורים שמח, מאחלת להן המלצרית, מחופשת לדונלד דאק.

אבות כמעט לעולם אינם מתחפשים. כובע, או לכל היותר פאה משועשעת, מהסוג שאפשר להסיר מיד. השתתפות סמלית בחרדת החג. פעם הם היו מצלמים, אבל גם האחריות הזאת ניטלה מהם בעידן הסמארטפונים. כעת נותר להם רק ללוות מהצד, ממרחק בטוח, ימים של הכנות טכניות ונפשיות לקראת האיום הגדול: מפח הנפש של בוקר פורים. מטח נפש, שאין מפניו הגנה אפקטיבית.

במשפחה עם שני ילדים יש סבירות של 50% לפגיעה של מטח נפש. במשפחה עם שלושה, פגיעת המטח כמעט ודאית. עדיין לא נולדו שלושה אחים שבעת ובעונה אחת בבוקר פורים מרוצים מאיך שהם נראים עם האיפור, אינם מתגרדים מהנוצות, לא מוטרדים מהלייקרה הסינתטית, מגפיהם אינם לוחצים עליהם, חרבם לא נשברה, אקדחיהם פועלים ללא תקלה, אחיהם אינם מחופשים באופן מושקע יותר מהם, וילדי כיתתם מקבלים את פניהם במאור פנים.

כן, ילדות אינה תקופה קלה. בפנטזיה שלנו ילדים במצבם הטבעי הם מאושרים, אינם טרודים במעמסות החיים ופנויים להשתעשע בעולם המוגן שאנחנו יוצרים בעבורם. אבל שנה אחרי שנה, דווקא בפורים, החג שבו אמור האושר להגיע לשיא, הפנטזיה הזאת מתפוצצת לנו בפרצוף.

הפסיכולוג המרושע של מגילת אסתר יצר סיטואציה מורכבת של אִתגור זהויות. ילדים קטנים מתבוננים בבוקר פורים נבוכים במראה, נבהלים שמא זה כבר לא הם. ילדים בוגרים יותר, שעדיין מגבשים את זהותם, פשוט אינם בשלים לאתגר אותה עם זהות חדשה לגמרי. מאוחר יותר, בגיל הנעורים, אנחנו ממילא חיים באי־נוחות מתמדת עם הגוף שלנו, וכל שאנחנו מוכנים הוא לנסות ליום אחד להיראות יפים יותר. אבל לך תשכנע טינאייג'ר שהוא נראה יפה יותר עם הפאה או הצבע בשיער - ואם כן, מה זה אומר על איך שהוא נראה בדרך כלל?

פורים הוא משחק זהויות אכזרי, עם פוטנציאל גבוה לפגיעה עצמית. שלא לדבר על זה שלעתים, בלי שתשים לב, התחפושת נוגעת בנקודה רגישה, וברגע שהתחפשת היא פורצת החוצה.

אמחיש: בגיל 15 התחפשתי לפרח. למה? רק האל הטוב יודע. ככל שאני יכול לשחזר, הוריי הביאו לי באותו זמן מאמריקה הגדולה טרנינג בצבע ירוק בקבוק, ובבית היה פרח ורוד ענק עשוי מחוטי ברזל ובד גרביונים ורוד מתוח עליהם, כנראה שריד מטקס ט"ו בשבט. אז לבשתי ירוק ושמתי פרח ורוד מפלצתי על הראש והלכתי לבית הספר בתחושה שאני משהו משהו, רק כדי לגלות שנער בן 15 שטרם התפתח וממילא הוא הכי נמוך בכיתה ובמקרה הטוב מוגדר "חמוד" אף שהוא חולם להיות כבר "חתיך" - ובכן, עם נתוני הפתיחה הללו כנראה לא בחרתי בתחפושת המתאימה ביותר. למיטב זיכרוני זכיתי במקום הראשון בקטגוריית "רוח פורימית" או משהו כזה, שבשפה של כיתה ט' זה כמו להגיד עליך שאתה קוקסינל. וזאת היתה הפעם האחרונה שהתחפשתי.

פורים השנה אינו שונה. האיש שהתחפש לנתניהו יודע את זה. אם כבר לעורר חרדה, לגלגל על הלשון מתקפה גרעינית, לנאום על השמדת ישראל ושואה שנייה, זה החג הכי מתאים. כשאתה מחופש לפרח ורוד, או יושב בקפה עם כובע של חיפושית על הראש וזנב של טווס על הישבן, וילדיך אינם יודעים את נפשם מרוב גירוד, מה זה כבר תקיפה באיראן אם לא אתנחתה נעימה לקראת פסח.