חייך ברגליך
מסע אישי בעקבות הקנאה הקרובה לביתי
בית ההבראה המיתולוגי של מבטחים בזכרון יעקב, שעיצב האדריכל יעקב רכטר, ייהפך למלון פאר. בכתבה שקראתי השבוע הוסבר שהוא ישמש מלון בוטיק לאמנויות. אלוהים יודע מה זה אומר, אבל לא ניתן היה למצוא לו ייעוד קולע יותר.
בקיץ 1977 לקחו אותי סבא וסבתא שלי לבית ההבראה בזכרון. מה שהוגדר כיהלום שבכתר הארכיטקטורה הישראלית היה אז מבחינתי רק מחוז חפץ של חופש שיש בו בריכה ועצי אורן ועוד כמה ילדים בגילי שגם סבא וסבתא שלהם היו חברים בכירים בקופת חולים של ההסתדרות. רק שתי קומות, אבל מסדרונות ארוכים ופיתולים וקימורים, וגרמי מדרגות מפתיעים וחצרות פנימיות מוצלות, ערבוביה שאפשרה ללכת לאיבוד בקלות. שלא לדבר על זה שבאלבום בבית היה לי בול עם צילום שלו. עכשיו הייתי בול במקום.
ילד עם אגפא. צבע על צילום. אני
ביום הרביעי לחופשה הוריי באו לבקר אותי. הם הביאו איתם גיליון של "הארץ שלנו" שהגיע בדואר יום קודם. תמיד אהבתי את הרגע שבו קרעתי מעליו את חבק הנייר שארז אותו, אבל באותו שבוע הייתי נרגש מהרגיל משום שבאחד העמודים הפנימיים התפרסמו תוצאות תחרות הסיסמאות הגדולה בנושא זהירות בדרכים שנערכה בין הקוראים. היה כתוב שם באותיות קידוש לבנה: בפרס השני בתחרות של "הארץ שלנו" זכה אמיר זיו מכיתה ד' בגבעתיים, עם הסיסמה "חייך ברגליך". הוריי היו גאים בי.
הפרס היה אייפון. רק שקראו לו אז אגפאמטיק פוקט 1000, והיא היתה מצלמה שטוחה סופר־חדשנית, עם פילם דק שגולגל בתוך קסטה מיוחדת. כדי להעביר מתמונה לתמונה צריך היה לכווץ את המצלמה משני צדדיה ולאחר מכן להרפות. אפליקציית אקורדיון.
כמה שבועות אחרי הזכייה התקשרו סוף סוף ממערכת השבועון ואמרו שהפרס בדרך. ענינו שאין צורך לשלוח, אנחנו מיד באים לאסוף, וכעבור שעה לערך, מתחת לבית שוקן בדרום תל אביב, בחניה, כבר העניקו לי את המצלמה, כולל סרט צילום אחד וחוט נשיאה מתכתי מהודר. הצלם עוזי קרן הנציח את הרגע. הנה אני, על רקע המכונית ואחורי הבניין, ילד בן תשע בשחור לבן, אוחז בגאווה את האגפא החדשה.
הצילום הזה התפרסם בגיליון הבא של השבועון, שנדד אחר כבוד בין כל בני המשפחה המורחבת. איזו סיסמה. ואיזו מצלמה. תמיד ידענו.
מישהו במערכת טרח ושלח לי עותק מודפס של התמונה המקורית. יום אחרי שהיא הגיעה הביתה לקח אחי בן השש צבע וקשקש עליה. לא איזה שרבוט שגלש במקרה. זה היה קשקוש ממוקד, חריטת צבע, שכל תכליתה הנאיבית למחוק את פרצופי. החיים על פי אגפא.
אני משער שזאת לא היתה הפעם הראשונה שהוא קינא בי. אבל זאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי את העוצמה. נדמה לי שגם הוריי הבינו. מכל מקום, הם הסתודדו.
המסלולים שלנו התפצלו מאז. התפקידים ככל הנראה נקבעו הרבה קודם, אבל באותו יום הם זכו להכרה רשמית. הוריי היו גאים בי. ולו היה כישרון ציור אדיר.
אבטיח ושתי צלחות. שמן על בד. אח שלי
כך גדלנו. אני עשיתי כמצופה ממני. הוא אתגר את הגבולות. אני הלכתי לצופים, הוא הלך מכות, בשיער כחול ומכנסיים אדומים, עם ערסים ביפו. אני הקלטתי מייקל ג'קסון מהרדיו, הוא השמיע לי קינג קרימזון וידע לצייר את הפה האדום הענק והעיניים המבוהלות והמטרידות שעל עטיפת התקליט. אני לקחתי קורס לגלישת רוח, הוא עבר לגור עם הגלשן שלושה חודשים בים עד שנמאס לו והוא מצא שם על החוף ילד צעיר שברח מהבית וגידל אותו מאז בדירה שלו ושל אשתו לעתיד. אני למדתי משפטים כשהוא ניסה לפסל בפוליאוריטן מוקצף אבל הפריז עם מינון יתר וכל העסק עלה על גדותיו כמו באגדה על שוליית הקוסם, עד שהיה צריך לחצוב את הדרך לחדר שלו בגרזן. ההתנסויות שלו היו עזות יותר משלי, בלשון המעטה, וכך גם הנכונות לשלם עליהן בכאב. החוויות היו טוטאליות משלי, וגם הנפילות בסופן. אני כעסתי עליו בשם ההורים, הוא כעס עליי בגללם.
בגיל 30 לערך הוא חזר בתשובה ונטש את חיי החיפוש האינסופי. בערך באותו זמן גם אני נטשתי את חיי הקודמים, פירקתי עד היסוד את כל מה שבניתי עד אז, לא הותרתי שריד מהילד שעשה מה שציפו ממנו. לרגע אחד התאחדנו שוב בנקודה שוויונית. כל אחד מאיתנו, בדרכו הייחודית, שבר את לבם של הורינו.
מאז התפצלנו שוב. התשובה היא כנראה הטוטאלית שבהתנסויות. אין ממנה חזרה, אבל גם אין נפילות כואבות כל כך. בתוך עול המצוות וריבוי התפילות ועייפות הפרנסה וגידול חמישה בנים, נדמה לי שהוא מצא דווקא שלווה.
כלפי חוץ, יש משהו אקזוטי ב"אח שחזר בתשובה". למעשה, המחיר הוא פער כמעט בלתי ניתן לגישור בתפיסת העולם. מבחינת שני הצדדים. הפער הזה נוכח כמעט בכל שיחה, בכל מפגש משפחתי, בכל התנסות משותפת. בכל פעם מחדש נדרש זמן לא קצר רק כדי לשרטט מחדש את הגבולות שבתוכם השיחה יכולה להתנהל בלי צמרמורת. והם לא רחבים דיים
.
מאז אותו קיץ של 1977, אני כותב והוא מצייר. אני התפתחתי מעבר לסיסמאות של שתי מילים (הגם שעד היום ברור לי ש"חייך ברגליך" היא אלמותית), הוא פיתח כישרון ציור נדיר. אני יושב מול המחשב אל תוך הלילה, שומע באוזניות קינג קרימזון ומנסה לחבר מילים זו לזו. הוא עומד באותן שעות מול כן הציור בצריף שבנה לעצמו, שומע דיבורים ברדיו ומערבב צבעי שמן על הפלטה. את רישומי המודלים העירומים שצייר פעם ומתכחש להם בחייו הנוכחיים תליתי בסלון שלי, חרף איסורו. בתמורה אני מנסה לעזור לו למצוא גלריה שתציג את העבודות המופלאות שלו.
שנינו חצינו את הארבעים. גם לי וגם לו יש ילדים בגילי הקנאה שבהם היינו אנחנו ב־1977. אני מביט באלה שלי לעתים, אוהבים ומתקוטטים, משחקים ומרביצים, רגישים כמו סיסמוגרף בפוקושימה לכל מה שנחזה להיות העדפה הורית רגעית. כל המודעות שבעולם לא תצליח לנטרל לחלוטין תחושות כאלה. למעשה, כמונו בצעירותנו, גם הם כבר שיגרו את עצמם בשני מסלולים נפרדים. כל אחד מהם עלול לשבור יום אחד את לבנו בדרכו הייחודית.
פעם אולי סבא וסבתא ייקחו אחד מהם לנופש במלון האמנויות.
