כדרך הטבע

שיירת הקלנועיות נעה באטיות לאורך השביל. מימינה מתארכת שדרת אקליפטוסים עבי צמרת ואילו משמאלה, ממש למרגלות השביל, מתפתל נחל האסי. בכל אחת נוהג אדם זקן, שאולי מתקשה בהליכה ארוכה אבל מנווט בקלות קלנועית נמוכת שאסי לאורך הדרך הצרה. שעת בין הערביים החורפית צובעת את מימי האסי בטורקיז עז. באין רוח, נדמה לרגע שהנחל נהפך למוצק. תמונת הנוף נדירה בעוצמתה, כל כך לא ישראלית ועדיין שני מטר מבית אלפא, בואכה עמק בית שאן. הזקנים על הקלנועיות מתרגשים מהנוף הרבה פחות ממני. הם מכירים היטב את הנחל שלהם. האגדה טוענת שהטבילה היומיומית במימיו היא שהעניקה להם את אריכות הימים המופלגת. אלא שכעת הם מתעלמים מכל מה שסביבם, מביטים לפנים וממשיכים בדהירתם האטית אך הנחושה, בואכה בית הקברות של קיבוץ ניר דוד.

אני משתרך אחריהם. זו הלוויה השנייה שאני משתתף בה בתוך שבוע. זה כשלעצמו אינו יוצא דופן בהכרח. מה שיוצא דופן הוא שבהפרש של שבעה ימים בדיוק, בשני מקומות שונים בישראל, מתו שתי נשים בשיבה טובה מאוד מיתת נשיקה בשנתן, 94 שנים בדיוק אחרי שנולדו בשתי עיירות סמוכות בפולין.

שעת בין הערביים החורפית צובעת את מימי האסי בטורקיז עז

מעולם לא היה ביניהן קשר כלשהו, הן לא ידעו זו על זו, עד שלפני 20 שנה לערך, כששתיהן כבר בנות יותר משבעים, נכדתה של אחת התחתנה עם בנה של האחרת. לאט לאט, במפגשי המשפחה החדשה שנוצרה, התברר כי שתיהן התבגרו באותו אזור, שתיהן ברחו מאימת המלחמה שבה איבדו את משפחותיהן, שתיהן עלו לארץ, הקימו פה בציפורניהן בית חדש, התאלמנו בגיל צעיר מדי, התחתנו שוב כעבור כמה שנים, התאלמנו בשנית, והמשיכו הלאה, עד שנפרדו מהעולם באותו שבוע ממש ובאותה דרך נינוחה.

אני החוליה כמעט הכי רחוקה בשרשרת שמחברת ביניהן. אין לי קרבת דם ישירה לאף אחת מהן והכרתי אותן רק בשיבתן המתקדמת. זה מאפשר לי להיות פחות סנטימנטלי, וממילא מוות בגיל 94, ללא סבל ועם משפחה תומכת מסביב, נחשב משאלת לב של רוב בני התמותה. ובכל זאת, כאשר אני עומד על הדשא המטופח של בית הקברות, גבי לנחל ופניי אל המספידים, אני בוכה כמו ילד. תחילה אני מייבש את הדמעות המבצבצות בניגוב מהיר ומחיטת אף, אבל אחרי כמה דקות אני נכנע ופשוט נותן לזלוג. פעם שנייה בתוך שבעה ימים. האנשים סביבי ברובם אינם בוכים. הם מתנהגים כפי שהיה צפוי מהם בלוויה של אשה מאוד מבוגרת. הרי זאת דרך הטבע. אז למה אני? איפה נמצא העצב שלי?

אני מעביר את מחשבותיי. זקני הקלנועיות החנו אותן בסדר מופתי לצד הגדר. כעת הם עומדים, למעט אחד מהם שנדרש לשבת, סביב הקבר הפתוח. זו שעתם של הזקנים, אני אומר לעצמי. הדומיננטיות שלהם בעולמנו רק תלך ותגבר. בעיקר אלה שכאן, אשר חרף כחישותם הגופנית הנוכחית ניכר בהם שהם סלע יצוק, מהסדרה הנדירה של חלוצי טרום המדינה. זן שורד, שאינו מיטלטל אחר גחמות ואופנות, שהשחור והלבן בחייו היו ברורים לו בכל רגע ורגע. זו התבוננות רומנטית, אני יודע, אבל לא אכפת לי. אני מקווה שזה גם מה שילדיי רואים בי. סלע יצוק של נחישות.

אבל אלה לא רק הזקנים צרובי השמש של הקיבוץ. גם העירוניים. ארבעת האחים, הצעיר שבהם בן 87, שבדיוק שבעה ימים קודם לכן עמדו סביב הקבר הפתוח בבית הקברות ברעננה בלכידות משפחתית מבהילה ממש, נאחזים ברגעים האחרונים של הביחד המשפחתי השלם שממנו נהנו כמעט 90 שנה, וכל אחד מהם צייר בהספדו הצלול את הדרך שבה גדל לצד אחותו הבכורה. גם שם אני בוכה כמו ילד, עד שהם כמעט משתוממים על האיש הכמעט בלתי מוכר שמזיל מאחורי גבם. ושוב אני מעביר את מחשבותיי.

בסופו של דבר אנחנו בוכים על עצמנו. זה כמובן לא חידוש גדול. עצב עצמי, שלא לומר רחמים זולים המופנים כלפי פנים, ביססו כמה מהמחזות הטובים ביותר של חנוך לוין. אבל על איזה עצמי אני בוכה?

בשלב הזה של חיי אני בוכה על עצמי כאב לילדיי. הפחד שלי מהחידלון הגדול מולבש על הצער שייגרם להם, על חוסר האונים שיהיה מנת חלקם. על התלות שיצטרכו לפתח באדם אחר, על העצמאות שייאלצו לסגל לעצמם בגיל צעיר מדי. ובכן, יש נימוק לפחד המוות שלי. יש לי תכלית. אני יכול להמשיך לבכות בשקט. קודם לכן הייתי בוכה על עצמי שמא אשאר לבד. אחר כך על עצמי שמא לא יזכרו אותי. כעת אני בוכה שמא אשאיר אחרים לבד. בקרוב, כשיתבגרו, אני מניח שאבכה שמא איש לא ירגיש בחסרוני. ואחר כך פשוט יגיע הפחד הטהור.

שוב אני על הדשא בניר דוד. הטקס מסתיים. מקפלים את מערכת ההגברה, מנקים את הדשא משאריות החול שגלש מהתלולית החדשה, והזקנים חוזרים ועולים על הקלנועיות שלהם. במועדון לחבר יגישו עוד רגע בכוסות חד־פעמיות נס קפה משיב נפש. אני מעיף מבט אחרון בנוף. בית קברות על גדת נחל הטורקיז הוא ללא ספק מקום שהייתי שמח להיקבר בו. אם כי, כשאני חושב על זה עוד קצת, לא ממש אכפת לי היכן יטמנו אותי ביום שאחרי. וממילא כלל אינני מוטרד מהיום ההוא. הרי אני מקפיד לרחוץ באסי הנצחי לפחות פעמיים בשנה. זה גם כיף אדיר, וגם סגולה לאריכות ימים מופלגת. כזאת שמסירה כל פחד.