סינדרום ששינסקי

קרב ראש השנה לפני כשנתיים. יצחק תשובה, באירוע חגיגי ובלתי מכופתר, נתקל בעיתונאי של "כלכליסט". הימים היו עדיין ימי התאוששות מהוססת מהמשבר הפיננסי, התשואות על אג"ח הטייקונים עוד ריחפו בסטרטוספרה, ולב לבייב עוד ניהל קרב הישרדות בניסיון נואש להגיע להסדר חוב באפריקה ישראל.

בהקנטה מחויכת, העיתונאי שאל את תשובה אם יש אפשרות שגם לו יקרה מה שקרה ללבייב. התגובה היתה מפתיעה בעוצמתה: תשובה ניתק מגע, איים לעזוב את האירוע בו במקום ודרש ששמו לא יוזכר שוב בסמיכות לזה של לבייב. גם לא בקריצה. תשובה היה אז עדיין איש של פאסון.

פאסון הוא התדמית החיובית. הדרך שבה אדם מציג עצמו כלפי חוץ. הפרופיל המוצלח, הזווית שממנה אותו אדם היה רוצה שיסתכלו עליו. הרבה פעמים פאסון מכסה על בעיות וחסרונות, אבל עצם ההקפדה על פאסון אומרת שחשובה לך התדמית שלך. חשוב לך כיצד אתה נתפס בעיני הציבור. בעולם העסקים הציני, הקפדה על פאסון היא הדבר הכי קרוב לשמירה על כבוד.

במהלך השנתיים מאז אותו אירוע בראש השנה, תשובה עבר תהליך פסיכולוגי מרתק, שאפשר לקרוא לו כאן "סינדרום ששינסקי". הביטוי החיצוני הבולט של הסינדרום הוא הוויתור על הפאסון. החלטה שמה שחושבים עליי ואיך מסתכלים עליי - אלה כבר לא הדברים הכי חשובים לי. אולי אפילו לא חשובים בכלל.

התהליך הזה התרחש במהלך המאבק חסר הפשרות שניהל תשובה נגד ועדת ששינסקי ומסקנותיה. לאורך החודשים הללו התנתק מי שהיה עד אז טייקון עממי מהקרקע הציבורית שעליה צמח. הקרב חסר הפשרות שניהל כדי להשפיע על מסקנות הוועדה, הלוביסטים שגייס, עורכי הדין עם חוות הדעת המלומדות, ההופעה הפומבית בכנסת, ההתלוות של אשתו חיה לפגישות, הלחצים הפוליטיים, מנהל המיליונים המקושר ששירותיו נשכרו כדי לטרפד את העלאת התמלוגים על תגליות הגז - כל אלה הפכו את תשובה בתוך זמן שיא ממיליארדר אהוב ההמונים לסמל של חזירות קפיטליסטית. לא במקרה כיכבו דיוקנאות שלו בהפגנות המחאה של הקיץ האחרון. ספק אם שנתיים קודם זה היה כך.

כל זה גם נאמר ונכתב תוך כדי התרחשות, לא פעם גם בטור הזה. אבל הביקורת לא חדרה את השריון שתשובה עטה על עצמו. הוא שב והתייצב בגופו בקו החזית של המלחמה, בניסיון להשאיר בידיו מקסימום מעושר הגז האגדי שמצא בים. אלא שכזכור, תשובה הפסיד את המלחמה ההיא. הלוביסטים השיגו מעט מדי, מנהל המיליונים שוחרר לדרכו, חוות הדעת היוקרתיות מעלות היום אבק במרתפים. ובפרפרזה על טריילרים של סרטי מלחמה, תשובה שחזר מהחזית כבר לא היה דומה ללוחם שיצא אליה.

חתונת המיליונים של הבן אלעד בקיץ האחרון היתה רק עוד עדות מתוקשרת לוויתור על הפאסון. 7 מיליון שקל שנשפכים על קרחת ביער בן שמן, פול אנקה ו־1,500 אורחים הם אצבע בעין. הם ויתור מוחלט על פסאדה של צניעות. על סדרי עדיפויות. על כובד ראש ממלכתי, רגע לפני שמתלהטות בכל פינה הפגנות למען צדק חברתי. במקום אלה נשארים רק מיקוח על מחיר הגז מול חברת החשמל, איסוף אחוזים בזכיינית טלוויזיה, השתלטות שותקנית של התפלת המים בישראל, ושילכו כולם לחפש.

חרף הזיוף הטמון בפאסון, ויתור עליו הוא רב־משמעות. גם אם לא פאסון אמיתי, בעולם העסקים נדרשת לפחות העמדת פנים שחשוב לך מה חושבים עליך. בלעדיה מדובר בהתנגשות חזיתית מתמדת. בלעדיה, מדובר רק בכסף. וכשמדובר רק בכסף, אף אחד מהצדדים לא לוקח שבויים.

צריך לזכור את זה כשבוחנים את הסדר החוב המוצע בדלק נדל"ן. תשובה מגיע אליו אחרי אינספור משיכות זמן, מימושי נכסים, הזרמות, חלוקת מניות כדיבידנד, מכירה לכאורה לקרן זרה לכאורה ומה לא. ואחרי כל אלה, מונחים על השולחן 2.2 מיליארד שקל - כסף שהציבור הזרים בשמחה בימים טובים יותר, וכעת דלק נדל"ן יכולה להחזיר רק כמחצית ממנו, וגם זה בתרחיש אופטימי. תשובה מגיע אל ההסדר בעצם אחרי שכבר ויתר.

זו עמדה שונה לחלוטין מזו שהיה בה לבייב לפני שנתיים. לבייב נאבק הן על השארת השליטה בחברה בידיו, והן על התדמית שלו. על האפשרות להיתפס כאיש עסקים שטעה, ולא סתם ציניקן רודף ממון.

תשובה לעומתו ויתר על דלק נדל"ן. כבר ההצעה הראשונית שלו כוללת את העברת השליטה בחברה לידי הציבור. את הפאסון, הדאגה למה שחושבים עליו, הוא הקריב אצל ששינסקי. כך שמבחינות רבות הוא לא לחיץ ולא סחיט. לא במקרה, מקורביו כבר מפילים בעיתונות את תיק המחדל של דלק נדל"ן על המנכ"ל איליק רוז'נסקי. תשובה עבר הלאה.

המנוף היחיד במשא ומתן הוא איום של המוסדיים להימנע מלהזרים כסף לעסקיו בעתיד. זו סכנה אמיתית מבחינת תשובה. אלא שרק לפני חודשים ספורים, כשכבר היה ברור שדלק נדל"ן הולכת להסדר, קבוצת דלק גייסה כסף והמוסדיים עמדו בתור. אין סיבה להניח שהם ישנו מיוזמתם את הגישה. המוסדיים, להבדיל מתשובה, עדיין לא פיתחו פאסון. אף אחד לא באמת חושב שיש להם כבוד עצמי, כך שאין להם אפילו על מה לוותר.

לכן הלחץ הציבורי צריך להיות מופנה דווקא אל גופי ההשקעה. והוא חייב להיות פרסונלי. במקום לקרוא להם "המוסדיים", צריך לקרוא להם "מנורה" ו"הראל" ו"מגדל". כדי שהגופים המסוימים שמחזיקים ברוב האג"ח של דלק נדל"ן יפעילו את השוט שבידיהם באמת, ועכשיו, ולא רק יאיימו בו בקול גדול כדי להגיע לפשרה נעימה עוד מעט. צריך לנסות לגרום להם לגדל פאסון קטן משל עצמם. מעט כבוד עצמי שם יוכל להועיל בטווח הארוך לכולנו.

ובלי קשר, בכל הסדר שיהיה חשוב לקחת את השליטה בחברה, לפרק אם צריך, ולנהל חקירה אמיתית של חגיגות הרכש שהתנהלו בה בשש השנים מאז שהונפקה. אולי באמת התיק נופל על רוז'נסקי, ואולי הוא נופל קצת יותר גבוה. מה כבר יש להפסיד.