רצף חיובי
מסע על אופניים משיכון ותיקים ברמת גן עד קריית עתידים - קחו אוויר, הנקודה מגיעה רק בסוף
לילה, אחרוני הילדים הובסו אל תוך המיטות, הבית ישן, אני מתחבר לאוזניות של המחשב, דרכן ליוטיוב, דרכו לערוץ של טום ווייטס - יברך האל את כל מי שתרם למהפכה הדיגיטלית ויש לי עכשיו בזכותו שעתיים עם הדיכאון החורק הזה - ואני עדיין לא יודע שאני כבר בראשיתו של רצף חיובי נדיר שנפל עליי פתאום, אני סתם כותב, אפוף בשקט, ככל שהמוזיקה מדכדכת יותר כך יוצא לי מצחיק יותר, עד שמרחוק נשמעים רעמים קלושים, מוסיפים כובד ראש ללילה הזה ומלווים אותי כעבור שעתיים, כשאני מתנדנד מעייפות אל תוך המיטה שכבר חמה, שם אני מתכרבל בזהירות, מתחבק, נרדם כדי להתעורר לבוקר של גשם חורף ראשון, שבו מהשמים לא יורד עוד יורה מלוכלך כי אם טיפות דקות, נקיות,
שביל האופניים שמצננות את האוויר, מעבירות צמרמורת קור ראשונה העונה ומרגשות את הילדים - הם לעולם אינם זוכרים את הגשם של השנה שעברה - והתרגשותם משחררת אותם בקלות למעונות הלימוד ומפנה אותי לקפה של בוקר ואחריו להתלבטות בנוגע לאופניים היום, שכן הצינה חודרת מבעד לחרירי האוורור של חולצת ההזעה, אבל אני בוחר בכל זאת לרכוב גם הפעם ורבע שעה בלבד אחר כך כבר שמח על הבחירה, כאשר בכניסה לפארק, כשאני על הגשרון של ראש ציפור ליד שיכון ותיקים ברמת גן, השמש מופיעה מבעד לעננים, וכמוני גם הברווזים המקומיים שמחים כאילו חיכו לה כדי לצאת ממחבואם על הגדה ולנער מעל צווארם את טיפות המים שזוהרות כעת באור, וגם הזקן הקבוע שהמתין על הספסל מתעורר לחיים והם מתאספים כעת סביבו מתוך אמון מלא שיפורר להם מפירוריו, וכשאני חולף על פניהם ומעמיק לאורך שביל הפארק אני מגלה ניחוח דשא רטוב שממלא הבוקר את כל אורכו של מסלול הרכיבה, וכאילו לא די בכך בעיקול הכניסה ליער בראשית הזעיר מצטרף אליי רמי פורטיס הודות לבועז כהן שבחר להשמיע אותו ברגע המדויק - יברך האל את כל מי שתרם למהפכה הדיגיטלית ויש לי עכשיו בזכותו אפליקציית רדיו יציבה - וצלילי "החבר אני" ממלאים את החלל שבין אוזניי והלב שהתחמם מהדיווש ומהשמש ומהזקן עם הפירורים ומהמוזיקה גודש לפתע, עד שאני נאלץ לעצור על ספסל תחת עץ ולרשום מחשבות אל תוך האייפון - יברך האל את כל מי שתרם למהפכה הדיגיטלית ויש לי עכשיו בזכותו פתק תמידי שהולך איתי לכל מקום - וההבנה שמדובר ברצף חיובי הולכת ומתגבשת ובו בזמן מטרידה משום שרצף חיובי לעולם אינו מתמשך יתר על המידה וסופו שיתפוצץ לי בפרצוף, אבל בינתיים אני נזכר שיש היום כנס מובייל חשוב ולכן אגיע בעוד עשר דקות בערך למערכת ריקה כמעט לחלוטין - יברך האל את כל מי שתרם למהפכה הדיגיטלית שהולידה כנסי מובייל חשובים - עד כדי כך ריקה המערכת שאני אהיה מי שינהל בה את ישיבת הבוקר, מה שאומר שבכל מקרה לא אאחר כי אם אני האיש הבכיר הרי שהזמן הנכון יגיע איתי, ולכן אני יכול להאט, להגיע היום מזיע פחות, וכך מתאפשר לי להבחין בזוג הקבוע של עשר, לעתים עשר וחצי, מגיחים שוב הבוקר מבעד לסבך קני הסוף שעל גדת אפיק הירקון, מיישרים את בגדיהם, מסירים אניצים שדבקו בחולצה - יברך האל את כל מי שתרם למהפכה הדיגיטלית שהפגישה בינינו הם בוודאי אומרים, אורזים מחדש את תשוקתם וחוזרים לחברת ההייטק שבה הם עובדים - ואני חושב על עתידם ונזכר שבלילה לא חדלו לקפוץ אל תוך מסך היוטיוב מפרסמי האשמורת הקטנים, אלה שמעדיפים את הפסימיות של המציאות, רובם ככולם עורכי דין של משפחה שבוחרים את השעות הקטנות כדי לתפוס לקוחות ברגעי ייאוש, והבאנר שלהם מבטיח להם תשובה מקצועית בכל ענייני אישות, בעיקר גירושים אבל לא רק, גם הסכמי ממון לקהילה ההומו־לסבית וביטול צוואות, והכל לצלילי המוזיקה של ווייטס שמאשים את הפסנתר שלו בשתיית יתר, והנה אני כבר מגיע לישורת האחרונה, מאחורי בית החולים אסותא בואכה מתקן הקרינה של חברת החשמל מתחת לצל של בניין קריית עתידים החדש, והחיוך הדבילי עדיין לא מש מפניי, רצף חיובי נדיר באורכו, פחד אלוהים כמה עמוקה עשויה להיות הנפילה.
