מבחן החלום
הרהור ילדים מאוחר לשנה החדשה, על הקו הדק שמפריד בין החלום שלהם לשלנו
הגננת שוב ביקשה ממני הבוקר שהילד לא יבוא עם כובע לגן. אני לא מסכימה לאף ילד לבוא עם משחק לגן, אמרה לי, זה יוצר מתיחות בין אלה שיש להם לאלה שאין להם.
זה לא משחק, אמרתי לה, זה מה שהוא. הבוקר הוא פיראט מוקפד עם כובע משולש וגולגולת שנרקמה בקפדנות, אתמול הוא היה קוסם עם כובע מחודד ושלשום מלך עם כתר שאמא שלו תפרה לו. הוא רק בן ארבע, אני משער שזה מקל עליו, אמרתי, זה למשל מאפשר לו להיפרד ממני בבוקר בתור דמות אחרת.
כן, אני מבינה, היא ענתה, אבל זה מושך תשומת לב.
זה מושך תשומת לב? קפטן הוק־סופרמן, עם גלימה כחולה, קרס ורגל מעץ, זה מושך תשומת לב. ג׳ק ספארו הודי, עם בנדנה וסארי כתום, זה מושך תשומת לב. שודד־רקדנית בלט עם מסיכה שחורה וטייץ ורודים, זה מושך תשומת לב. רציתי להגיד לה שככה הוא היה הולך לגן הקודם ושתגיד תודה שהוא מסתפק עכשיו רק בכובע, ושתקתי. לגננת בגן עירוני יש מספיק הורים נודניקים.
חשוב שתשימו לו גבולות, היא כאילו קראה את המחשבות שלי.
בחודש האחרון, מאז שהתחיל ללמוד על חגי תשרי, הילד מתחפש ליהודי. כיפה לבנה של עבריינים משתקמים, טלית קטן שגאל מהארון של סבתא, שופר פלסטיק מהגן ופמוטי נחושת בהישג יד. הוא מסתובב בבית תוך מלמולי שהכל נהיה, בורא פרי העץ, ציוונו קול שופר - ערבוביה של קרעי ברכות ופטיש יודאיקה.
בערב כיפור הלך עם אמא לבית הכנסת לשמוע כל נדרי, נטש אותה בעזרת נשים, התיישב בכיסא מול ארון הקודש וקרא מהסידור האישי שלו, שהוא בעצם ספר תנ"ך במהדורה צה"לית שנסחב איתו לכל מקום. שעתיים תמימות עם עצמו בהיכל הקודש, לא מוסח על ידי גירויים, לא מתעייף, עד שנשמע סוף סוף אדון עולם והוא יכול היה לקפל את הטלית, ללחוץ יד לאליעזר ויעקב, חבריו בני ה־60 שפגש זה מכבר על ספסל העץ בבית הכנסת, לברך גמר חתימה ולהסכים לבוא איתי הביתה.
חשוב לשים גבולות?
הילד עם הטלית וספר התורה. לא מוסח על ידי גירויים. לא מתעייף
בינתיים אנחנו לא שמים. משיגים טורבן כשצריך להפוך אותו להודי, מכינים מחושי דבורה לקראת האבקת האביב, בונים מטאטא עגול ראש כשהוא הופך למנקה ארובות בעקבות "מרי פופינס", מייצרים זקן לבן ושולחים אותו לגן כסנטה קלאוס בסוף דצמבר. מקפידים לא לצחוק, בולעים לעתים רוק, בועטים מתחת לשולחן כשסבא רומז שהילד קצת סיסי בגרביונים, ומשתפים פעולה עם עולם דמיון פרוע שהוא נכנס אליו בעוצמה שבכל פעם מפתיעה מחדש.
אפשר לומר שאנחנו טועים, אבל לפחות זה לא נעשה מחוסר ניסיון. הוא כבר בן הזקונים, רביעי בסדרה אם מחברים את כל מה שהספקנו גם בשנים לפני שנפגשנו. אנחנו מכירים ילדים בכל המינים והגילים, לא מדובר פה באיזה בני 28 שמתפעלים מהמלאך הראשון שנולד, קוראים לו ליאם ונשכבים כנועים תחת רצונותיו.
ההליכה עם עולם הדמיון שלו כוללת מאמץ ומאבקים לא פשוטים, בלשון המעטה, בכל פעם שהרצונות המדויקים אינם נענים וההתאמה למה שהוא רואה בעיני רוחו אינה מושלמת. זו החלטה שאנו מעמידים לבחינה בכל פעם מחדש - ומשיבים אותה תשובה בדיוק.
הבחירה הזאת לוקחת אותנו בגילנו הלא צעיר למסעות הרפתקאות. קל להיתפס לתחפושת שהוא בוחר, אבל היא רק סממן חיצוני להזדהות מוחלטת שלו עם עולם שלם שאליו הוא נכנס. ביטוי גשמי ליכולתו להתמסר עד הסוף, למצות את החוויה עד תום, בלי מחסומי בושה או פחד. לכן שיתוף פעולה אמיתי מחייב אותנו להיכנס לעולם הזה ולחוות אותו. ההשתתפות שלי בתפילות יום כיפור - כן, גם בשעתיים של הנעילה - היא רק הנגזרת האחרונה של הבחירה שעשינו.
זה לא פשוט, אבל עשוי להיות מענג. עד לפני חצי שנה לערך, במשך שנתיים תמימות, הוא היה נתון כל כולו בעולם של מוזיקה קלאסית. מרגע שגילה אותה בגיל שנה וחצי היא ליוותה אותנו בכל מקום. מה שהתחיל עם שעות מול קטעי אופרה קלאסיים ביוטיוב עבר לדיסקים עם סימפוניות של מוצרט, המשיך לצפייה בכל "חליל הקסם" בגרמנית, ומשם לקטעי ניצוח מדויקים ומשובבי נפש עם מניירות של ג'יימס לוין, המנצח החביב עליו. חמישה כינורות צעצוע, שלושה כינורות אמיתיים בגדלים משתנים, אינספור מקלות ניצוח, תופים, חליליות ופסנתר גדול אחד שינו את הבית שלנו כמעט מכל בחינה.
כמי שגדל בבית שבו מוזיקה קלאסית היתה מוקצית מחמת מיאוס, ההתאהבות שלו במוזיקה הזאת פתחה לי עולם שלא הכרתי. לפני שנה סיפרתי על נסיעה לקונצרט של הפילהרמונית של ברלין. אבל מרגשת הרבה יותר היתה הנסיעה למנגל ביער ירושלים, כאשר ילדון בן שנתיים וחצי, קשור בכיסא התינוק במושב האחורי, ליווה באיטלקית ובלי לזייף את פברוטי כשהוא שר את "Una Furtiva Lagrima" מתוך "שיקוי האהבה" של דוניצטי, כולל זמזום תפקיד הבסון הפותח - ואז ביקש שנשים את זה שוב.
ואז פתאום זה נגמר. המוזיקה נדחקה מחייו. הוא בחר לדחוק אותה לטובת "עולמות תוכן חדשים". לנו לקח זמן להטות גם את עצמנו לנתיבים החדשים, באי־רצון. גם בלי שנאמר את זה בקול, עמוק בפנים דמיינו את עצמנו מלווים אותו בגאווה בפרמיירות ברחבי אירופה, מתלהבים מכך שהתזמורת סרה למרותו, מהסולו המרהיב ככנר ראשון. הפיכתו לג'ק ספארו נאה ככל שיהיה, או סתם יהודי מקפיד קלה כחמורה, משמעותה ניפוץ החלום. אבל זה לא היה תלוי בנו. כל ניסיון להשמיע שוב קונצ'רטו שצליליו התגלגלו דרך קבע בין כותלי הבית נענה בבוז. גרוע מכך - הוא לא הכיר עוד את הצלילים הללו.
עד כמה אנחנו מגשימים את החלומות שלנו דרך הילדים שלנו? עד כמה אנחנו מאמצים לעצמנו, כאילו הן שלנו, את ההצלחות שלהם? זו הסכנה האמיתית שממנה צריך להיזהר, לא מעצם ההליכה אחר גחמותיהם. זה המבחן החשוב שצריך לעמוד בו, להבחין איפה נגמר החלום שלו ומתחיל שלך. והמבחן הזה הולך והופך לקשה ככל שאתה מתבגר, וסיכוייך להגשים בעצמך חלומות שהיו לך הולכים וקטנים.
כשמדובר בקו שמפריד ביניכם, גבולות הם באמת דבר חשוב. במובן הזה, הגננת בהחלט צדקה - אבל נראה שלזה אצטרך להקדיש טור נפרד. בינתיים אני מתנחם בכך שהוא רק בן ארבע וקצת. אפילו בטהובן התחיל רק בגיל חמש. כל החיים לפנינו.
