בדרך לביבי
הרהורים ספרותיים לאורך כביש ירושלים־תל אביב, בואכה לשכת ראש הממשלה
בדרך לירושלים, לפגישה של אנשי מערכת העיתון עם בנימין נתניהו. אני עייף ומתנמנם לי כאחרון החיילים בקצה המיניבוס הדוהר. לא בגלל נתניהו אני עייף, אלא מסיבה הרבה יותר פרוזאית, תרתי משמע: חזרתי לקרוא ספרים. אחרי פרק זמן ארוך מדי שבו לא הצלחתי לקרוא יותר משני עמודים טרם הירדמות, שבתי בחודש האחרון לבלוע ספרים בזה אחר זה. אפילו תיקנתי סוף סוף את מנורת הקריאה בצד שלי של המיטה, והערימות שהתגבהו לצדה מתחילות להתחסל. התשלום הוא קיצור זמן השינה שלי.
המיניבוס חולף על פני שער הגיא בדרך לנתניהו, ואני חושב שייתכן שיותר משאני עייף אני מהורהר, שלא לומר נוגה. שני לילות קודם נפרדתי מעמוס קינן, שהלך לעולמו בעמוד האחרון של "על דעת עצמו" בתיאור קורע לב של נורית גרץ, המחברת ובת הזוג, ומצאתי את עצמי מזיל דמעה על האיש המסובך הזה, הרשע לעתים, ברוך הכישרון, שמוביל את עצמו שוב ושוב לפתטיות, שייסוריו הפנימיים האינסופיים ועימותיו הבלתי נגמרים מתישים אותו אט אט אל מותו לאורך 523 עמודי ביוגרפיה כתובה ביד אמן. ואז, במעלה הקסטל - לא רחוק מדיר יאסין, המקום שבו חייו ותפיסת עולמו של קינן לוחם הלח"י הנועז יעברו מטמורפוזה גמורה - אני מגלה שאני מקנא בו. מיוסר ככל שהיה, הוא חי חיים שבהם יכול היה לעצור כל כך הרבה פעמים, לחשוב, לשנות כיוון, להתנסות, ליצור.
הקנאה הזאת מתחברת מיד לחשד שמקנן בי, שחדוות הקריאה שבה אליי כפעולת נגד, פיצוי על ההתחברות המוגברת שלי למדיה הדיגיטלית. הטור הזה, למשל, נכתב על האייפד שלי, שמחובר גם עכשיו במיניבוס לאינטרנט הודות לרשת האלחוטית שמספק לו האייפון שלי, שבמקביל מוריד לי בקצב של אחת לדקה הודעות אימייל, ובין לבין מזניק אותי לפעילות מיותרת שרשומה לי ביומן האלקטרוני ודוחף לי בצלילים צורמים הודעות פוש מאתרים שאני לא זוכר שנרשמתי אליהם. אני מעריץ את הטכנולוגיה הזאת - עצם ההשתלטות עליה מאפשרת לי להרגיש שעדיין לא עבר זמני - אבל בו בזמן אני מבין שהיא התישה אותי.
אני מתנתק לרגע. אבל בירידה ממחלף הראל, במקום לחשוב מה לשאול עוד מעט את ראש הממשלה, אני מהרהר בגורלם המר של הורים מזדקנים. כי אחרי שנפרדתי מקינן עברתי ל"התיקונים" - חוב שאני סוחב כבר ארבע שנים.
נתניהו. ראש ממשלה אחד מול 12 עיתונאים, שלפחות 80% מהם צעדו באחת מצעדות המחאה. אובייקטיביות לא היתה שם, משום צד של השולחן צילום: אורי פורת שם פגשתי את איניד ואלפרד למברט, זוג אמריקאים מזדקנים מהמערב התיכון של אמריקה, שלהם שלושה ילדים מבוגרים, שני בנים ובת, אשר בשלב הזה כל אחד מהם מתעב את הוריו בדרכו הייחודית. כל אחד מילדי "התיקונים" זוכר להוריו עוולות גידול שספק אם הם בכלל שמו לב אליהן, נוטר להם על אהדתם לבן אחר, שב ומזכיר להם אכזבות שסיפקו לו, מחדד בעבורם את אפסותם הנוכחית ואת חוסר יכולתם, בגילם המופלג, להמשיך ולשלוט בהתרחשויות.
שברון לב משפחתי שג'ונתן פראנזן כתב כה יפה גזל ממני בלילה שעתיים שינה. מסע ספרותי שכולו דמיון, אבל ככל שהוא פורש כנף ושולח את גיבוריו לעולמות רחוקים, כך הוא מעיד דווקא על הבנה עמוקה וקרובה של נפש האדם המשפחתי. אלגוריה לאמריקה מן הסתם, בוודאי אמריקה המובסת של ימינו, אבל אני לא יכול להימנע מלעסוק עכשיו, בואכה הר המנוחות והכניסה הכה מכוערת לעיר הקודש, במה שיחשבו עליי ילדיי בבוא זמני. אני חושש ש"התיקונים" מבוסס על ההבנה שהתא המשפחתי, בטווח הארוך, הוא מלכודת רגשית שאין מילוט מפגיעתה, וכלל לא משנה אם שחרת טוב כל ימיך. אני מסתכל למעלה אל הוריי, ולמטה אל ילדיי, ומקווה שמשהו ישתנה ב־300 העמודים (מתוך 665) שעוד נותרו לי לקרוא, אבל אני סקפטי.
מתחת לגשר המגלומני של הרכבת הקלה בכניסה לירושלים אני מגלה שוב שחרף ארבע השנים שביליתי בעיר כסטודנט, אין סיכוי שאצליח כעת להוביל את נהג המיניבוס למשרד ראש הממשלה. העיר מתחדשת כל הזמן, אבל מתכנניה כאילו מתכוונים רק לסבך את נתיביה עוד יותר, להתבצר ולמנוע מזרים לחדור אליה. בסדר, לא נבוא.
מלכתחילה הייתי חשדן בנוגע לפגישה עם ביבי. נדרשתי לקום מוקדם, לגהץ בגדים נאים יחסית, וכעת אני עומד מול צבא מאבטחות קשוחות וגברים בז'קטים אפורים שגורמים לי להתגעגע לבידוק בנתב"ג. הם דורשים שאפקיד את הסלולרי מחוץ לחדר, מתייחסים בחשדנות גמורה לאייפד, ומאלצים אותי להישאר בפגישה מול נתניהו - סוף סוף נפגשים - כשאני חמוש בעיפרון צהוב פשוט ובדפי נייר חלקים. כמו פעם. האמת, אני אוהב את הניקיון הזה.
כעת מתקיימת שיחה עם ראש הממשלה. מטבע הדברים, גל המחאה הנוכחי עומד במרכזה. נשמעים הסברים מלומדים, מלווים בהרצאה אופטימית על הדרך המוצלחת שלאורכה צעדנו עד הלום. ראש ממשלה אחד מול 12 עיתונאים, שלפחות 80% מהם צעדו בשבועות האחרונים לפחות באחת מצעדות המחאה. אובייקטיביות לא היתה שם, משום צד של השולחן.
אשר לשיחה עם ראש הממשלה, ובכן, היא לא לפרסום. אפשר רק לומר שנתניהו הוא אידאולוג נחוש של ליברליזם כלכלי. הוא נשאר כזה גם היום, חרף הפּרעות שעברה הכלכלה העולמית החופשית בשנים האחרונות, חרף הקריאות של עוד ועוד כלכלנים לחשוב מחדש על תפיסות כלכליות אקסיומטיות. בסטנדרט של הפוליטיקה המקומית, הנחישות
של נתניהו צריכה להיזקף לזכותו. הוא לא שינה את עורו. אשר לשאלה האם יתחולל תיקון אמיתי בעקבות המחאה ולא רק תיקון קוסמטי, התשובה היא שבהחלט ייתכן. אבל אם יתחולל שינוי כזה, זה יקרה חרף רצונו של נתניהו, לא בזכותו.
קצת לפני סוף הפגישה מגישים לי אספרסו בכוסית חרסינה שסמל המדינה מוטבע עליה. "אספרסו" ו"המדינה" הם עדיין דיסוננס, שמחזיר אותי ל"הביתה" של אסף ענברי שהספקתי לבלוע עוד לפני קינן. ספר מושלם לימי מחאה, שמתאר בז'אנר ייחודי - סרקזם מעריץ - את עלייתה לגדולה של התנועה הקיבוצית, את הפסגות הנשגבות ביותר שאליהן הגיעה הערבות ההדדית, ואחר כך את התרסקותה הכואבת לטובת בורגנות וקידום אישי. האם זה מה שמצפה לתנועת המחאה? אני חושד שנתניהו סבור שכן.
