קרעי חלום

בחלומי שיקעתי את פרצופי בתוך עוגת קצפת ענקית. עצמתי את עיניי ותחבתי את הפנים עמוק יותר ויותר, האף שלי פילח את שכבות הטורט הרכות, הנחיריים נמלאו קצף מתוק, הקצפת הצבעונית בשוליים גלשה לתוך אוזניי. זה היה נעים. כל כך נעים. הפסקתי לשמוע את קריאות ההמונים, לא יכולתי לראות

בנימין נתניהו

בפתח המסעדה שאכלתי בה נעמד לפתע איש בחליפה אפורה. הוא חבש כובע צילינדר והיה לו שפם. לא דיבר, רק התבונן בי, שותק, כאילו יצא מסרט אימה בשחור־לבן. ניסיתי להתחמק ממבטו, אבל לכל מקום שאליו הסתכלתי, הוא עמד שם. "מי אתה", שאלתי, וקירבתי את היד לאקדח. "הרברט סמואל", הוא ענה.

"השף?".

"לא, הנציב העליון".

"קריפי".

"קריספי".

"מה עושה הנציב הבריטי במסעדה צרפתית?", שאלתי.

"ביסטרו טאפאס ים תיכוני", הוא תיקן אותי. "רגב קונטס שלח אותי".

"הקירח?".

"כן, הוא שואל איך זה לשבת במסעדת יוקרה כשבחוץ 300 אלף מפגינים".

"טעים", עניתי.

אביגדור ליברמן

בחלומי עמדה בחורה בקצה השדרה ולא הפסיקה לקרוא לעברי: "אתה כבר לא מגניב, אתה כבר לא מגניב". ההמונים יצאו אט אט מהאוהלים והצטרפו אליה, "אתה כבר לא מגניב, אתה כבר לא מגניב". ועם כל צעקה כזו הלכתי ונעלמתי, הלכתי ונעלמתי, עד שלא נשאר ממני דבר, רק קו מתאר חלול של הבית שאני בונה בסביון.

גלעד ארדן

בחלומי הייתי פול ניומן. ניומן הקלאסי, לפני הסרטים האפולוגטיים בסוף הדרך. ניומן של "המורד", בלונדיני, חשוף חזה, מנהיג שנוהים אחריו. כל אנשי השדרה הצטרפו אליי, יצרו מעגל שבתוכו עמדנו לפתע דפני ליף ואני. היה ברור שרק אחד מאיתנו יוצא משם. הקהל מחא כפיים בקצב, דפני ואני הסתובבנו זה מול זה כמו שני גלדיאטורים. ניצלתי רגע של רפיון, זינקתי ונגחתי בפניה בכל העוצמה. הפנים שלה התמלאו דם, שנזל על בגדיה. תחושת הניצחון לא היתה דומה לשום דבר שחשתי עד אז, גם לא בסבנה, גם לא עם הפאה באביב נעורים. סוף סוף השתחררתי. נגמרו הדיבורים על נגינה בפסנתר, בלבולי המוח על פירוק שעונים. זה היה הדבר האמיתי. טפחתי באגרוף קמוץ על חזי באקסטזה. עכשיו הייתי קינג קונג, מדלג ממגדל אחד של אקירוב לסמוך לו, כל קפיצה שלי הרימה ענן אבק שהתפשט במהירות עד שכיסה את המאהל ברוטשילד, ואחריו את רחבת המוזיאון, ואחריו את רחוב קפלן, את הבמה הארורה, את שלמה ארצי, את הקריה, ולבסוף את תל אביב כולה. רק אני נשארתי, על הגג של אקירוב שמבצבץ מבעד לענן. רק אני. רק אני. רק אני.

אהוד ברק

עמדתי בכניסה לגן, ובפעם הראשונה כל הילדים רצו לשחק איתי. הייתי מאושר, אבל אז הם אמרו שהיום משחקים בצדק חברתי. לא הכרתי את המשחק. כמה שניסו להסביר לי, לא הצלחתי. שוב נשארתי לבד.

יובל שטייניץ

בחלומי התעוררתי בבהלה, וגיליתי שאני כבר לא ראש ממשלה.

סילבן שלום

"תקנה עוד קרדיט סוויס", אמרתי ודפקתי על השולחן. למה אף אחד כאן לא מקשיב לי.

נוחי דנקנר

בחלומי היו סביבי רופאים מרוצים. המונים, מלוא כל הארץ. מרוצים, ירחם השם.

יעקב ליצמן

"אלעד", צעקתי, "אלעד, אלעעעד". הוא לא ענה. פחדתי שאנשי האוהלים חטפו אותו, או גרוע מזה, שטפו לו את המוח. מצאתי את עצמי משוטט ברחובות, פונה לעוברים ושבים, כולם ביטניקים, פרועי שיער, שזופים, מתנשקים בפרהסיה, גיטרות ופרחים בידיהם. הם הביטו בי בעיניהם המוארות. "דלק, אה?", הם אמרו לי, "גם אנחנו". "מה גם אתם?", שאלתי. "מתודלקים", הם ענו וביקשו לחבק אותי. ברגע האחרון ברחתי ורצתי לכיוון השדרה. "אלעד, אלעעעד", קראתי. רצתי בכל כוחותיי, אבל ככל שהגברתי את הקצב השדרה רק הלכה והתרחקה. רציתי להתקדם, אבל האדמה נעה תחתיי בכיוון הנגדי. ואז, מרחוק, ראיתי אוהל גדול במיוחד. שם הוא עמד, חשוף חזה, מחויך כולו, יפה כל כך. "טוב לי פה, אבא, טוב לי פה", הוא אמר. "סוף סוף אני משוחרר". ואז מישהי קראה לו מתוך האוהל, והוא נעלם.

יצחק תשובה

בחלומי ביקשתי משהו ולא קיבלתי.

עופרה שטראוס