לא רוצים. לא צריך

ליל מחאת האמהות נסעתי עם שניים מילדיי לישון באוהל על החוף במכמורת. זה היה צירוף מקרים - הטיול הקטן שלנו תוכנן טרם פריצת המחאה החברתית - אבל בהחלט היינו מודעים לסימבוליות כאשר מתחנו את האוהל הקטן על החול הרך.

קצת אחרי שבע השמש החלה לטבול בים. ניסיתי להדביק אותם בהתרגשות שלי, אבל שמש שוקעת בשביל ילדים היא לא יותר מאשר שמש שוקעת, בסך הכל סימן מובהק לכך שעוד מעט יירד החושך. הם השאירו אותי על החוף עם ההתפעמות הסנטימנטלית ורצו להספיק לתפוס עוד כמה גלים, נהנים מהוויתור שלי על השגחה צמודה.

התיישבתי בפתח האוהל, רוח נעימה נשבה, ותחושה נדירה של נחת מילאה אותי. באופן טבעי ייחסתי אותה למראה של שני הבנים מוטחים שוב ושוב אל החוף על גבי קצף אדוות, גאים באומץ לבם אל מול איתני הטבע כאילו היו לפחות מאט ג'ונסון ב"יום רביעי הגדול". אבל היה יותר מזה. בת הזוג עדכנה אותי בהתרגשות בטלפון ישירות מצעדת העגלות בשדרות בן ציון בתל אביב, לפנינו עוד עמדה במוצאי שבת השתתפות ב"אם כל המחאות", הארץ כולה כבר רעדה, והאווירה באוהל הפרטי שלי היתה של משימה שהושלמה.

אוהל על החוף במכמורת

אין לי יומרה לקחת קרדיט ולו על פיסה מהצלחת המאבק שהתפתח בשלושת השבועות האחרונים. כל כולו מגיע לאנשים שקמו ועשו מעשה. גאוותי הפנימית באותו ערב, שמילאה את האוהל הקטן שלי על חוף מכמורת, היתה על שנה וחצי של עשייה עיתונאית ב"מוסף כלכליסט", שחלקים נרחבים ממנו הוקדשו, פעם אחר פעם, לתסכולם וייאושם של אנשי מעמד הביניים הישראלי.

שבוע אחר שבוע, כמעט בלי הפסקה, כותבי ועורכי המוסף נתנו ביטוי לקושי ההולך וגדל לשרוד ולהתפתח בישראל מבחינה כלכלית. קושי שהוא מנת חלקם דווקא של אלה שלכאורה היו אמורים להיות פטורים ממנו: אזרחים בוגרים, משכילים, בעלי מקצוע שמרוויחים שכר הוגן.

מהכתבה "דור בלי בית" שעסקה כבר לפני שנה ורבע במשפחות של שני מפרנסים שאין ביכולתן אפילו לחלום על דירה, ועד הניתוח המבריק של מייקל ספנס, חתן פרס נובל לכלכלה, שפרס לפני חודשיים במוסף הזה את הכשלים במנגנון הקפיטליסטי שמחסלים את מעמד הביניים; מהכלכלן סטייג'יט דס שבראיון למוסף לפני חצי שנה הסביר מדוע אין תוחלת לחלומם של אנשי העבודה, ועד נוריאל רוביני ונאסים טאלב, שהסבירו כאן מדוע העסק רק הולך ונהיה יותר גרוע; מראיון עם דב פרוהמן, שלפני ארבעה חודשים חזה פה ש"אנחנו על סף אינתיפאדה חברתית שתתפוצץ לנו בפנים בהפתעה מוחלטת", ועד מוסף שלם בפסח האחרון שכותרתו היתה "היום שבו נעלם מעמד הביניים".

כשלעצמי, הקפדתי במינון קבוע לפרסם טורים מלאי מרירות שהוכתרו בכותרות המעודדות "המלנכוליה של העובד השכיר", "בסוף יהיה רע" ו"מהפכת השנאה", שנכתב בדיוק לפני חודש, רגע לפני שדפני ליף התיישבה ברוטשילד, והסתיים במשפט הזה, חי נפשי: "...גם אם זה נשמע ילדותי, ובוודאי לא תקין פוליטית, מדובר... בדרך למהפכה של ממש. והיא לא תהיה קיקיונית, בהובלת שוליים רדיקליים קיצוניים. היא תהיה לגמרי מיינסטרים".

אחרי הטור הזה קיבלתי אימייל אישי מסטודנט בשם עומר (אינני בטוח שהוא התכוון שאחשוף את שמו המלא). הוא סיפר שהוא אוהב לקרוא את המוסף, אבל אז התלונן על כך ש"כבר חודשים אחדים שהמוסף כולו מלא ייאוש, ייאוש מכל דבר שלרוב מכיל את המשפט 'שחיקת מעמד הבניים'... יש תחושה מאוד דיסוטופית אצלכם בזמן האחרון". הוא ביקש שננסה להציג פתרונות, או להביא "מין מאבק", כלשונו.

ובכן, עומר, ברגעים אלה מתרחש בכל פינה אותו "מין מאבק" שביקשת. הוא התפרץ לא מפני שליבתה אותו עיתונות אוהדת, והתפשט כאש בשדה קוצים לא מפני שפמפמו אותו עורכי עיתונים שאינם מרוויחים מספיק. הוא מצליח פשוט משום שהוא יושב על מאגר אמיתי של תסכול וכעס, שמבעבע אצל אינספור אזרחים – כל אחד ואחד מהם מסיבותיו הטובות.

כאן טמון סוד הקסם של המאבק: עצם התפרצותו היא הצלחתו. לכן אפילו אם לא יושג ולו "הישג מעשי" אחד, הטלטלה של קיץ 1102 היא הישג חברתי כביר. היא כזו משום שהצליחה בתוך שבועיים לשנות את האתוס של היחסים בין הממשלה לאזרחיה. אחרי הטלטלה הזו לא יימצא בקלות פוליטיקאי, שר או נער אוצר שיתהדר פומבית בניצחון על קבוצת מוחים. די לחזור ארבעה חודשים לאחור, רגע אחרי שבירת המחאה של העובדים הסוציאליים, אל החיוכים המרוצים של אנשי האוצר שהכניעו אותם ללא תנאי. אפשר להיות בטוחים שאף אחד, גם לא באוצר, רוצה היום ניצחון פומבי כזה על הרופאים, למשל. אף פוליטיקאי לא רוצה להיות חתום על מסמך שמשמעותו שהרופאים נכנעו. לפני חודש זה היה נחשב אצלם הישג כביר.

עכשיו זה להפך. אי מתן דבר למפגינים ייחשב הפסד פוליטי של הממשלה. אין תרחיש שמפחיד את נתניהו יותר מזה שבו אוהלי המחאה מתקפלים בזעם ונעלמים בלי שהמפגינים מקבלים דבר. הוא לא רוצה ערימות עצומות של זעם שחוזרות לשכב מתחת לבלטות. זה הרבה יותר מפחיד מגירעון בתקציב. כך שבאופן מוזר, הסיטואציה כרגע היא שהפוליטיקאים, וראש הממשלה בראשם, רוצים לתת, לא פחות ממה שמנהיגי המאבק רוצים לקבל.

הלך הרוח השתנה מקצה לקצה. מפוליטיקה של "ניקח כמה שאפשר" התפתחה פוליטיקה, לפחות כלפי חוץ, של "ניתן כמה שאפשר". לכן כלל לא בטוח שצריך לבקש. צריך לתת לממשלה להתפתל, להפגין עוד פעם או פעמיים שרירים מלאי אנרגיה, ולראות מה קורה.