יומני הנסיכה

גלינג גלונג.

"מישהו פותח את הדלת?".

גלינג גלונג.

"?Will someone please open the door".

גלללייינג גלללווונג.

"איפה כולם? אין פה אף אחד לפתוח את הדלת המזו... סליחה, כמעט נפלט לי". בצעדים חרישיים, מדודים, בעלת הבית קמה מהספה, מתקרבת אל הדלת ופותחת אותה. אשה מוכרת עומדת מעברה השני.

"וואו, כמה את יפה".

"כן, אני נסיכה".

"גם אני רוצה להיות".

"בואי, תיכנסי".

(זהבית כהן קופצת לבקר אצל עופרה שטראוס)

עופרה שטראוס צודקת. היא צודקת משום שהיא עופרה שטראוס. אין אפשרות אחרת. שני חלקי המשפט זהים. הצדק טמון בתוך צמד המילים "עופרה שטראוס", שלעולם לא יופרדו זו מזו. היא לא סתם "שטראוס", כי שטראוס זה מיכאל. והיא בטח לא "עופרה", שזה המוני להחריד. היא עופרה שטראוס, וזה מתגלגל על השפתיים בטבעיות כמו קייט מידלטון. היא נכדתם של מייסדי המחלבה המיתולוגית, בתו של מי שהפך את המחלבה לאחת החברות הגדולות והחזקות בישראל, והיורשת שנבחרה מבין שלושה אחים ליטול את השרביט ולפתח את העסק מעבר לים. עופרה שטראוס היא האקזמפלר הישראלי הכי קרוב לאצולה עסקית אירופית. במונחי המשק המקומי, עופרה שטראוס היא נסיכה. ולכן עופרה שטראוס צודקת. מישהו שמע פעם על נסיכה שטועה?

וזה עוד לפני שדיברנו על כמה היא יפה. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא כל כך יפה. לא מדובר בהתבוננות מגדרית שטחית. המראה שלה הוא חלק בלתי נפרד מנסיכותה האצילית. פנים עדינות בגרדרובה סמי־גברית מחויטת היטב. שיער שחור חלק המתפזר על הכתפיים ועצמות לחיים מודגשות משווים לה מראה נערי כמעט, שמתנגש מיד בז'קט שחור גזור לחומרה. כל חיצוניותה אומרת "יפה, אך מאופקת". אני יפה כי אני נסיכה. אין ברירה אחרת. אני יודעת את זה, אבל לא מנפנפת בראש חוצות.

הקביעה שעופרה שטראוס צודקת נכונה גם מכיוון שעופרה שטראוס לא אומרת דבר בעל משמעות או שיש בו התחייבות אופרטיבית. כשאינך אומר דברים בעלי משמעות, אתה לא טועה צילום: צביקה טישלר

נסיכותה היא שם דבר בעולם כולו. "פורצ'ן" כלל אותה ברשימת נשות העסקים המשפיעות, "הפייננשל טיימס" ממקם אותה דרך קבע ברשימות שלו. אשת העסקים החזקה בעולם, מנכ"לית פפסיקו אינדירה נואי, היא שותפה עסקית וחברה אישית. כשהן רוצות להיראות עממיות, הן יכולות לנגב חומוס במפעל הגדול ביותר בעולם של הממרח העממי הזה.

כנסיכה, עופרה שטראוס מודעת למעמדה המורם מעם, אך גם יודעת שכוחה תלוי באהדתם של הפלבאים. לכן המניירות הן לעולם עממיות: החיבוקים שלה ישראליים, המילים הן של אחת מאיתנו. ובעת משבר, כמו זה שהתרגש עליה בשבוע החולף, היא מיומנת בהפגנת הזדהות והבנה למצוקות.

במובן זה, הנאום שלה בפורום קיסריה ביום שני השבוע היה מלאכת מחשבת של מי שלמדה את הלקח של מרי אנטואנט. היא לא תיפול ב"אם אין קוטג' תאכלו עוגות". במקום זאת הנאום שלה היה מלא אמפתיה למצוקת ההמונים והפגנה של שותפות גורל עם אלה ש"שם בחוץ". "יש עוצמה של קולות בחוץ, שכדאי רק לשם הצניעות לעצור רגע ולחשוב מה שמעתי", אמרה. "יש רגעים שבהם למנהיגות יש מחיר, הסערה הזאת שקורית שם בחוץ היא בדיוק העניין הזה... להקשיב למה שקורה שם בחוץ זו תכונה שאתה לא יכול בכלל להיות בענף שלנו בלי לרכוש אותה… שיח כל כך מבקר וכועס שאנחנו שומעים שם זה הרבה מעבר לקוטג'".

אבל בני אצולה, גם כשהם מודים בשגגה שנפלה, אין זה אומר שמעתה תותר ביקורת שלוחת רסן. אין להתיר מצב שאפשר יהיה להשליך בהם גרגירי קוטג'. לכן הטעות שעופרה שטראוס הודתה בה היא כללית, לא קונקרטית. היא תוצאתית, לא כזו שאפשר לייחס לשלב מסוים בדרך שהוליכה אל מחיר הקוטג' הנוכחי. והיא כמובן משותפת לכל הגורמים הנוגעים בדבר.

הקביעה שעופרה שטראוס צודקת נכונה גם מכיוון שעופרה שטראוס מקפידה שלא לומר בפומבי דבר בעל משמעות או שיש בו התחייבות אופרטיבית. כשאינך אומר דברים בעלי משמעות, אתה לא טועה. גם כאן, 12 הדקות של נאום קיסריה (ממש מומלץ לצפות בו ביוטיוב) הן מעשה אמנות של שמירה מקסימלית על הטון הנכון, בליווי מחויבות מינימלית לפעולה. מי ששומע את המוזיקה ורואה את החיוך הכובש, ימתין ביציאה מהאולם כדי לקבל חיבוק. מי שמקשיב למילים, יגלה שהן מסתכמות ב"כנראה אין פתרון בזמן הקרוב".

נדרשת מיומנות נסיכותית ברמה הגבוהה ביותר כדי להיות גם יו"ר ארגון מעלה לאחריות חברתית בעסקים וגם להזניק את מחיר המילקי, ספינת הדגל של שטראוס, ב־67% תוך חמש שנים. נדרשת מידה לא קטנה של יהירות מלכותית כדי לומר שמחיר הקוטג' הוא חלק מגזירה גלובלית, ובו בזמן ליישר קו עם המחירים של תנובה. שטראוס הרי ממילא מחזיקה בנתח זעיר מהשוק, אבל איש בחצר המלוכה לא חשב לנסות מלחמה מול תנובה בגזרת המחיר. יותר מזה, עד כתיבת שורות אלה, שבועיים מאז פרוץ מלחמת הקוטג', לא ירדה כל הנחיה מלמעלה לחתוך מחירים של מוצר כלשהו ששטראוס מייצרת.

אבל יהירות אינה פגם אצל מורמים מעם. למעשה היא תכונה נדרשת, כדי לחסום אפשרות של ערעור מצד הנתינים על אמינות הנתונים. וכמו באנגליה או במונקו, גם כאן זה עובד מצוין. יש כל כך מעט בעלי דם כחול, שאף אחד לא רוצה להקשות על אלה שנושאים בעול.