השוכן במרומים
סטנלי פישר ואלוהים. קווים משותפים לדמותם
סטנלי פישר מנע ממני בחודש שעבר לעבור דירה. הוא אמנם לא עמד בשערי בנק המשכנתאות והורה לשומר לא להכניס אותי, ובכל זאת "מנע" תהיה ההגדרה המדויקת, מכיוון שהוא פשוט לא השאיר לי ברירה. חודשים ארוכים התלבטתי, בדקתי שוב ושוב את עתודות המזומנים, בניתי מדרג של פתיחת קרנות השתלמות
אלא שאז פישר נכנס לתמונה. הוא אמר בפומבי משהו על חשש מבועה, השחיל שלוש העלאות ריבית, חסם את מסלול הפריים, ביקש מהבנקים להפסיק לרדוף אחרי לקוחות בטירוף - אוף, כמה שזה היה נעים - והמשכנתה שלי התייקרה בכ־500 שקל כבר בנקודת ההתחלה. מובס, משכתי את הצעת המחיר. חלום הבית המשודרג נגוז לעוד שנים ארוכות.
הדירה שלא תהיה היא רק המחשה אקטואלית למהות הנוכחות של פישר בחיינו כולנו: נגיד הבנק המרכזי לא הסתפק בלשכנע אותי, בלהתריע מפני עול המשכנתה שילך ויגדל. הוא לא סמך עליי בשום צורה, ולכן לא פנה להיגיון שלי. הוא פנה להיגיון שלו, והנחית אותו עליי.
זה טוב לי? הלוואי שהייתי יודע. בדיוק כמו במקרה של המלחמה שהכריז פישר על שער הדולר הצונח. האם ההר של 75 מיליארד דולר שצבר פישר יתמוטט יום אחד ויקבור אותנו תחתיו, או שדווקא יאפשר לנו בבוא הקטסטרופה לטפס עליו ולהוציא את קנה הנשימה מהבוץ? רק אלוהים יודע.
אלוהים וסטנלי כמובן. שניהם יושבים כיום, מבחינה תודעתית, על הכיסא של זה שיודע מה טוב בשבילנו. שניהם מעמידים את עם ישראל במבחנים קשים, נותנים לו להיכשל לא פעם, ומצילים אותו ברגע האחרון עם ציווי חד־משמעי שיורד מלמעלה. ציווי שטומן בחובו גם מכה כואבת וגם ליטוף לילד הקצת מוגבל.
כמו השוכן במרומים, גם פישר כבר שכן בנחת על גג העולם. רבץ בנאות הדשא של MIT, דילג על פסגות קרן המטבע הבינלאומית, נח על מי המנוחות בסיטיגרופ. ואז, חרף התנהגותנו ההפכפכה, בחר בנו מכל העמים. מאותו רגע, הבחירה הזו מחייבת אותנו להכנעה מוחלטת. מלוא כל הארץ כבודו.
כמו מקבילו בתפקיד, גם פישר מדבר עברית קצת מיושנת בהיגוי לא מקומי. כמו ריבונו של עולם, גם הוא שקט רוב הזמן, אבל כולם יודעים שמלמעלה מרחף איום להתפרץ בכל רגע. עברה וזעם וריבית. גם אצלו תחושת העליונות, הבידול מהנתינים והריחוק נוכחים כל העת, מוסווים בגינונים מוקפדים ובקודקס קשוח של עשה ואל תעשה, כשר וטרף. ושניהם, לעולם, אינם חייבים לנו הסברים. ממילא אין לנו סמכות לשפוט אותם.
כשצריך, השניים אינם בוחלים לטמון ידיהם בפוליטיקה של בני האנוש, להמליך מלכים, לחסל יושבי ראש של בנקים, לחסום דרכם של אחרים לתפקיד, להקנות לפקידים כוח אדיר, לתגמל נאמנים, להתחכך במסיבות של אילי הון ולקשור בריתות כדי לשמר עצמאות מוחלטת. לעתים ממש נדמה לך שהם קורצים זה לזה, מסתובבים כשחיוך משועשע על שפתותיהם למראה הקומדיה האנושית שמנהלים תחתיהם בני התמותה.
על אף שאיש אינו כופר בממשות קיומו, אין לנו יכולת להכיל דברים מורכבים כמו סטנלי פישר. הפטרנליזם שלו בלתי נתפס באקלים הרופס של הפקידות הציבורית המקומית. מאז ימי בן־גוריון לא נתקלנו בכזה. עשייה נחרצת כזו מבלבלת אותנו. בייחוד כאשר המוטיבציה שמאחוריה אינה רק האדרה עצמית, אלא ממש כוונה גלויה להיטיב עם הנתינים, באופן מקצועי ולפי מיטב השיפוט התבוני.
משם בדיוק פישר שואב את כוחו. האי־תלות שלו בנו, היוקרה המקצועית שהוא נהנה ממנה והזרות שאי אפשר ואין רצון להתגבר עליה מאפשרות לו להכריע לפי הבנתו ואמונתו. כן, ברור שיש מאחורי הקלעים גם הרבה משחקי אגו וכבוד. אבל באופן עמוק, כאשר הוא מעלה את הריבית או מזהיר מפני בועה מתפתחת, ברוב המקרים אתה מאמין שזה מה שהוא באמת חושב, על בסיס ניתוח מבוסס ידע ולא על בסיס אינטרס נחבא.
בהחלט יכול להיות שפישר טועה, וטעויותיו עוד יעלו לנו הרבה. זה קרה גם לנגידים גדולים ממנו, ואלן גרינספאן הוא רק דוגמה מהשנים האחרונות. ועדיין, לאזרחים ואנשי עסקים רציונליים, הצמאים להנהגה שאינה מכריעה לפי תחושות ואינטרסים אלקטורליים, העמדה הציבורית הזו עונה על צמא אדיר.
השבוע קרתה תקלה גדולה. את 2010 פישר חתם עם זכייה בפרס בנקאי השנה העולמי, הוא הוכרז כנגיד הבנק הטוב ביותר באזורנו והוכתר כאחד משבעת הנגידים המצטיינים בתבל. הוא כנראה החל להאמין שהוא באמת אלוהי, והקרקע מוכנה למלוכה העולמית שהוא ראוי לה.
אלא שאז הגיעו העמלקים מקרן המטבע. חבורת גויים שדבקה בהוראות הכתובות, התעלמה מהסיכומים שבעל פה ועל בסיס אייג'יזם - כל כך לא פוליטיקלי קורקט - חיסלה את ניסיון ההשתלטות על הזירה העולמית. בפעם הראשונה מאז שפישר הגיע לכאן הוא לא עמד בפיתוי, חשף תשוקה אנושית, וחטף בראש. ובכן, תשוקות אנושיות אינן משהו שהיינו מצפים לו ממנו.
