אני רוקד משמע אני קיים
על התמכרות למוזיקה אלקטרונית והקושי של גברים להניע את הגפיים. טור קופצני לסוף האביב
קיץ 2001, חדר משמר בהתנחלות ההזויה סנור בשומרון. בחור צעיר, עידו למיטב זיכרוני, יורד מעמדת השמירה, זורק את האפוד על הרצפה ומתחבר עם האוזניות לנגן הדיסקים שלו. שכוב על המיטה, הוא יעביר כך את השעות הקרובות. מבעד לאוזניות פורץ לחדר זמזום מונוטוני בקצב מהיר. הוא עוצם עיניים, אבל ברור לי שהוא לא ישן. לבסוף אני נשבר, מניח בצד את קונדרה או אוסטר או סאראמגו ושואל אותו למה הוא מקשיב. הוא לא עונה, רק מניח לי את האוזניות על האוזניים. רגע ההיכרות הראשונה שלי עם מוזיקה אלקטרונית מתרחש. והוא היה מטלטל.
בפעם הראשונה בחיי, מוזיקה ניערה משהו בתוכי שהוא לא נוסטלגי או סנטימנטלי. היא לא ניסתה לגרום לי להצטרף אליה בשירה, וממילא לא היו לה מילים. הטראנס באוזניות התחבר בהתאמה מושלמת למנגנון הפעלה שלא ידעתי שקיים אצלי עד אז: רציתי לרקוד.
מעולם קודם לכן לא הייתי מסוגל להניע את גופי בפרהסיה. לא במסיבות כיתה חשוכות, לא בערבי צופים מגניבים, לא בהופעות בפארק ולא בחתונות עם בר אקטיבי. לעתים רחוקות הייתי נכנע לצורך החברתי ולמשמע צלילים במערכת ההגברה הייתי משחרר את איבריי לבצע סביבי תנועות מגושמות. גם היום, שנים רבות אחר כך, די בזיכרון הריקודים ההם כדי לגרום לי להצטמרר במבוכה.
איך אנסח זאת, מכמה וכמה בחינות, פרק גדול מחיי הייתי פוץ גמור. ובעשור שבו המוזיקה האלקטרונית סחפה דור שלם של אנשים בני גילי לאקספרימנטים חושיים, אני למדתי משפטים בהר הצופים בירושלים. כשכולם התחרפנו בגני חוגה, אני למדתי לקשור עניבה ונרשמתי לסטאז' במשרד מסחרי. כשההמונים נסעו ל"פול מון" בגואה, גם אני הרחקתי עד להודו, אבל העדפתי טרק מפרך בהימליה וכנראה גם מדבקה של "אומרים לא לסמים" או משהו כזה על התרמיל. אלוהים, איזה פוץ.
כך קרה שאת הטראנס הראשון שלי שמעתי כשהמהפכה האלקטרונית כבר היתה בשלב הדעיכה שלה. כל שנשאר לי היה לנסות להיאחז בה בקצות הציפורניים. אז נאחזתי. הספקתי עוד כמה מסיבות גג תל־אביביות שפוזרו לבסוף משטרתית, ערב אחד נטול עכבות בעין הוד, לילה לוהט בחוף הבונים, וזהו אני חושש. נגמר. בייאושי, שלוש או ארבע פעמים לא התעצלתי וארגנתי מסיבות אצלי בבית, רק כדי שאוכל להורות לדי.ג'יי להשמיע בעבורי רצף התפרקות של חמישה טרקים שבחרתי מבעוד מועד. זה עשוי להישמע פתטי, אבל ברגעים הללו יכולתי לבכות מרוב אושר.
כמעט בלתי אפשרי לתאר מוזיקה בכתב. וממילא נשביתי במוזיקה האלקטרונית באופן מאוד לא מתוחכם. אני חושד שאני חובב את מה שאנינים יותר היו מכנים "טראנסים של ערסים". זה מה יש. וממילא גם היום, יותר מעשר שנים אחרי האוזניות ההן בחדר המשמר, אין לי יומרות להבחין בוודאות בין טראנס קלאסי לפרוגרסיב, בין טכנו לגרסת גואה. אני רק יודע שכאשר אני שומע את צלילי התופים האלקטרוניים פורצים מבעד למלודיה היחסית של הבייסליין, מגבירים עוד ועוד את הקצב והופכים לבסוף למה שנשמע כמו טרטור מתכתי בלתי נתפס במהירות שלו, אני חווה שחרור מאוד גדול. העכבות מוסרות לחלוטין, לטובת המראה פנימית. רגע נדיר, שבו הריחוף כלל אינו תלוי במי שמחוץ לו.
אני משער שאני משליך עכשיו על הדף בפומבי את התחושות האלה כחלק מההתמודדות שלי. בשם הרצון לשמר משהו חייתי, בראשיתי, שמתבטא ביכולת להשתחרר כך גופנית. כי בואו ניגע בנקודה: למעט חברי להקת בת־שבע ותואמיהם, גבר רוקד הוא כמעט תמיד מחזה בעייתי. ברור לי שכאשר אני קופץ מתוך שיכרון חושים, עיניי עצומות וידיי מנופפות באוויר בניסיון נואש להדביק קצב של 150 BPM, אין שום דבר חינני במראה הזה. וככל שאני מתרחק מגיל 23, והטורסו האלוהי שניחנתי בו אז הולך ומכריס, הבעייתיות רק הולכת ומחריפה. ההבנה הזו היא מחסום גדול. כשאני שם אותה על הנייר, זה חלק חשוב בהתמודדות.
העכבות מוסרות לחלוטין, לטובת המראה פנימית. רגע נדיר, שבו הריחוף כלל אינו תלוי במי שמחוץ לו צילום: אמיר זיו
וכך, בשבת האחרונה מצאתי את עצמי בפעם השלישית ברציפות במסיבת המדבר הדו־שנתית שאימצתי. באמצע שומקום, על גבול מצרים, ללא קליטה סלולרית, בלי אפשרות להגיע במכונית הפרטית אלא על גבי טנדרים של בדואים שנשכרו מראש לשם כך, מתכנסים מאות מכורים ונוטים אוהל על אדמת הטרשים. כל מה שיהיה להם מעכשיו, למשך 24 שעות, זה מערכת הגברה בליגה גבוהה מאוד, רחבת ריקודים ענקית עשויה מחצלות שחוברו זו לזו, ויממה של מוזיקה מצוינת. הכי קרוב לאווירת סיני, רק בלי ים. הכי קרוב לגואה, אבל עם הילדים.
המוזיקה מייצרת שם, בקצה העולם, מפגש נדיר של היפים ישראלים מזדקנים, נערות בתסרוקות גותיות, אמהות חולצות שד לתינוקות בני יומם, בחורי הייטק עם זיכרונות מימים פרועים יותר, גברברי מועדונים, חיילים משוחררים תרתי משמע והמון משפחות מהוגנות, על ילדיהן, שגילו מקום שבו גם לאבא ואמא מותר להתפרק בלי לחשוש. אבק המדבר הופך בתוך כמה שעות את כולם דומים קצת יותר זה לזה. המוזיקה שאינה נפסקת, אלא רק מחליפה סגנון בהתאם לשעת היממה, מאפשרת לכל אחד את הרגעים המתאימים לו להרגיש בנוח עם גופו. וכולם מנצלים את הזכות הזו, ללא הפסק.
ואני? עשר שנים אחרי המפגש ההוא בסנור עם המוזיקה האלקטרונית, איש כמעט אינו מעוניין בה עוד. מוזיקה עם מילים ממלאת את הרחבה, ואני לומד לאט לאט להתנועע גם לצליליה. לא משהו. כמו ג'אנקי אני עומד שעות בצד הרחבה, או מאזין מהאוהל, אורב לרגע שבו הדי.ג'יי האנינה תואיל בטובה לפרגן אלקטרוני. לרוב זה קורה סביב חצות, ולפרק זמן קצר בלבד. אבל אז אני מזנק לרחבה, וממריא.
