חמץ זה מהחמצה
3 אפיזודות חג כאובות
פרעה על הים
ממש ביציאה מסמטאות השוק הדחוס של עכו, כשריח המלח עולה באפך ואתה נדחק החוצה אל האור הבוהק של נמל הדייגים הצפוף, ממתין איש גדל גוף עם מגאפון ענק. במבטא ערבי הוא מאיץ לעלות לסיבוב הפלגה על הסירה שלו. "רק 10 שקל לבנאדם", הוא מפתה. שנינו עורכים חישוב מהיר בראש, תוך כדי תנועה. האיש עם המגאפון מגיב מהר יותר. "30 כל המשפחה", הוא מניח ראשון הצעה שטומנת בחובה הנחה של 25%. יודע צדיק נפש בהמתו.
חצי דקה אחר כך אנחנו כבר מפליגים בסירת עץ אדומה שלידה "סבבה 5" תיחשב לקווין מרי 2, דחוקים בין עוד 40 מיוזעים כמותנו. מוזיקת טראש בערבית בוקעת מארבעה רמקולים אדירים, ממלאת את האוויר ומבטיחה שרחש הגלים לא יפריע. שתי בובות עץ בממדים אנושיים, ספק פרעה וקליאופטרה ספק סעיד והמלצר מהחומוס, ניצבות בחרטום, פניהן אל הים הגדול. שני גלגלי הצלה בודדים מונחים לידן - אבל היי, רק 7.5 שקל לראש. קדימה, קפטן אחאב, לחיים ולמוות. "קרא לי ישמעאל", קורץ לי האיש עם המגאפון.
פירמידה בפארק
עשן מנגלים סמיך ממסך את פארק אדית וולפסון. בילדותי קראו לו גבעת בטיח והוא שימש אתר בטוח לחטוף מכות מערסים תל־אביבים בדרך חזרה מהצופים. מאז כיסו אותו בדשא ובעצים, דני קרוון בנה עליו "כיכר לבנה" אדירת ממדים, וברגעים אלה שניים מילדיי מתרסקים במהירות גבוהה מדי מקצה הפירמידה הלבנה הגבוהה שבקצה הצפוני של הכיכר.
ריח בשר חרוך על האש מכל עבר, בלוטות הרוק שלי בוכות בדמעות גדולות על שאלוהים מיקם אותן בתוך פה של אשכנזי כה מנותק, עד שביום חג מלכות הקבב לקח את ילדיו על אופניים ועם שתי בננות בתיק להר שבו מעלים את השה לעולה. איפה הערסים שייתנו לי סטירה כשצריך.
שבת הגדול בסלון
כבר כמעט שנתיים שבני הבכור חי עם אמו ועם מי שמכונה בפיו "אבא ג'וש" במדינת וירג'יניה בארצות הברית. מאז שנסע אנחנו מתראים בסקייפ, ובאופן גשמי יותר אחת לשלושה־ארבעה חודשים, כשדיילת של קונטיננטל מנחיתה אותו כאן לביקור. בפסח בשנה שעברה כתבתי כאן על המסע שלי ושל בני האמצעי לאמריקה, לביקור אצלו. לפי התכנון המקורי הסידור הזה צריך היה להסתיים בקיץ הקרוב, כאשר ישוב לארץ, אבל כבר נרמזתי שבקשה לשנה נוספת בגולה היא עניין שאצטרך להתמודד איתו בקרוב.
"שבת בנים"
הביקורים בארץ מוקדשים לפריקת עול מסודרת, ששיאה הוא מה שמכונה "שבת בנים": 24 שעות של סוף שבוע פרוע, ככל שמגיעות הפנטזיות של שלושה בנים בני 11 וחצי, 9 ו־4. טכנית זה כולל סילוק הנשים מהבית, פריסת מזרני השינה על השטיח בסלון, ומאותו רגע רצף אינטלקטואלי של קרבות סיף מאולתרים, משחקי Wii אגרסיביים, בהיית די.וי.די, בליסת פיצה, חנק מפופקורן, הנזלת גלידות, התמודדות אמיצה עם קולות גוף לא רצוניים, שינון בדיחות גסות למחצה, סלטות חירוף־נפש מהספה, 30 דקות של "כולם על אבא", בכי של כאב, בכי של קנאה, ולבסוף הירדמות חבוקה באפיסת כוחות.
מותש, בשתיים בלילה, כשמשתרר סוף סוף שקט בסלון, אני שואל את עצמי אם זו הדרך היחידה שלי לתקשר עם ילדיי. בעיקר עם זה שגדל רחוק ממני, שעולמותיו הולכים ומתנתקים משלי ככל שהוא מגבש את המבטא האמריקאי שלו ומאבד את העברית.
זה אינו תהליך טריוויאלי. אני מייחס לעצמי מורכבות רבה יותר משל גבר מילואים טיפוסי, אני מודע לבעיות שהוליד חוסר היכולת של הוריי לתקשר היטב עם ילדיהם, ובכל זאת, ככל שאני מתבגר, וילדיי גם הם, התקשורת בינינו מאיימת להיהפך לרצף המהומים וחבטות חיבה.
כשמאתגרים אותי, אני עונה שדי לי בכך כדי להבין אותם היטב. אבל האם זה באמת כך? אני אומר שהשהות זה לצד זה, תוך כדי פעילות מהנה גם אם לא מאתגרת בהכרח, מספיקה לחיבור עמוק ואמיתי. אבל בסיומו של הפסח הנוכחי אני כבר לא בטוח שאינני מוותר לעצמי.
בדרך לנמל התעופה, בלילה האחרון, אני שואל אותו אם עוד שנה באמריקה זה משהו שהוא היה רוצה. הוא עונה לי שזה יהיה ניסיון מצוין להתחיל חטיבת ביניים שם. זו תשובה שאמא שלו היתה עונה. אבל מה הוא חושב באמת על הפרידה ממני ומהאחים שלו כאן לשנה נוספת? על הניתוק שיהיה קשה להפוך אותו מהחברים בארץ? על בנייה של דמותו לתוך תרבות חיים אמריקאית? על אלה אין לו תשובה. אולי כי הוא רק בן 11. ואולי כי אני לא שואל.
כמה שעות קודם לכן, אחיו נפרד ממנו בדמעות. חיבקתי אותו. אני יודע שניחמתי אותו, אבל לגרום לו לספר לי מה באמת הוא מרגיש ברגע כזה לא הצלחתי. אולי כי הוא רק בן 9. אולי כי לא מצאתי מילים לשאול.
