תשקיף: זה לא התמלוגים, זה השלטון
הפסד במאבק הנוכחי על תמלוגי הגז עלול לערער את הדבר האזרחי שמחזיק את מדינת ישראל
השלב הנוכחי במאבק על אישור מסקנות ועדת ששינסקי הוא מאבק על דמותה של מדינת ישראל. לא פחות. הוא אינו נופל בחשיבותו מעימותים העוסקים בהתנחלויות, בהסכמי שלום, ביחסים עם החרדים או באסטרטגיית ההתמודדות עם האיום האיראני. הוא כזה משום שבנסיבות שהתהוו, המאבק סביב ששינסקי יגדיר מחדש את היחסים בין אנשי ההון למדינת ישראל הריבונית ולאזרחיה.
כדי שלא איחשד בהתלהמות סתמית וכדי להבין מדוע קשה להפריז בחשיבות המאבק, צריך לנקות לרגע את הרעש וטיעוני הרקע שעוטפים את הוויכוח. חייבים לזקק את השאלה העומדת לדיון ולזהות באופן ישיר את הצדדים שניצבים משני עברי המתרס. אז יהיה קל יותר להבין מהן ההשלכות של ההכרעה שתיפול.
השאלה הפשוטה שבה עוסקת רפורמת ששינסקי היא כסף. המדינה רוצה לקבל עוד נתח מרווחי תגליות הגז, ונציגיה אומרים במפורש: פתאום גילו מרבצי גז שלא חשבנו מראש שיתגלו כמותם, הבנו באיחור שההסדר החוקי שהיה קיים עד היום אינו מתאים עוד, ויתרנו מראש בקלות רבה מדי, ואנחנו מתחרטים. לכן נשתמש בסמכותנו ובכוח שיש בידינו, ונחוקק חוק שיעביר למדינה חלק גדול יותר. למה? כי כך אנחנו חושבים שראוי לנהוג כשמדובר במשאבי טבע השייכים לציבור.
יגאל לנדאו. מה עם המשקיעים הזרים? צילום: אוראל כהן
בעלי תגליות הגז מצדם אינם רוצים לוותר על הנתח הזה. הם אינם מסתירים את התנגדותם, להפך, הם חושפים את חוסר שביעות רצונם בפני כל מי שמוכן לשמוע. אלא שמלכתחילה הם עטפו את ההתנגדות לחלוקה מחודשת בנימוקים שנחזו להיות ערכיים. הם דיברו על בעיית הרטרואקטיביות, על ערעור הוודאות העסקית, על פגיעה ביכולת של ישראל למשוך משקיעים זרים, על ירידה בתמריץ לחפש מרבצי אנרגיה, על פגיעה בזכויות יסוד וכיוצ"ב. אפשר כמובן להתמודד עם הנימוקים האלה, אבל הם חסרי משמעות לדיון המהותי - פשוט משום שאינם מגיבים לטענה הבסיסית של המדינה, שלפיה חלוקת הרווחים ממשאבי הטבע הנהוגה כיום אינה הוגנת.
תכליתם העיקרית של הטיעונים הללו היא לספק מעטפת מוסרית ורציונלית לכאורה להתנגדות הטהורה של היזמים לוותר על כסף. אחרי שמסננים אותם, נשארים עם תביעה של המדינה לקבל עוד כסף, ועם סירוב של אנשי תגליות הגז לוותר על הכסף הזה. זה העניין.
טיעונים שמתיימרים להיות ערכיים רק כדי ליצור מסד לשכנוע ציבורי הם טיעונים ציניים. הם נועדו לעקוף את הצורך להתמודד עם הטיעון המוסרי העקרוני בנוגע לחלוקת הרווחים מאוצרות הטבע. יזמי הגז הרי יכלו לטעון, ישירות, שהם רוצים לשלשל לכיסם את הרוב המכריע של הרווחים. הם עמלו והשקיעו וגילו את המרבצים אחרי שנים ארוכות של חיפוש עקר. מגיע להם. זכותם להיות עשירים יותר אינה מוגבלת בשום חוק.
קובי מימון. מצא זמן להיפגש עם חברי כנסת צילום: ישראל הדרי אלא שהיזמים הבינו, בחוכמתם, שטיעון כזה לבדו לא יחזיק מעמד לאורך זמן, כאשר מדובר במשאב טבע ציבורי נדיר ובסכומי כסף גדולים כל כך. עם טיעון כזה לא היה מצטרף אליהם איש למאבק, למעט אלה שתמיכתם נקנתה בכסף. לכן היזמים בחרו בטיעונים עקיפים. העקיפה הזו אפשרה להם לצרף תומכים בעלי כוח פוליטי בלי שאלה ייאלצו להסתכן ולהודות שהם פשוט בעד שיזמי הגז יהיו עשירים יותר.
שאלו את עצמכם, למשל, אם אתם מאמינים לכנותו של סעיף 58 בחוות הדעת שהוגשה מטעם רציו לוועדת ששינסקי. לפי הסעיף, השותפה בתגלית לווייתן מתנגדת לשינוי המצב הקיים משום שהוא "עלול להבריח משקיעים זרים ומקומיים מלבצע השקעות בתחום חיפושי הנפט". האם יגאל לנדאו, מבעלי רציו, שעה שהיה עסוק בלנסות לנפנף את שלומי שוקרון מהבוננזה שלו, בין פגישת בוררות אחת שנקבעה על ידי אנשי השוק האפור לפגישה אחרת, אכן היה טרוד כל כך בשאלת בריחת המשקיעים מישראל?
שאלו את עצמכם מה היתה מידת הכנות של קבוצת דלק כאשר התנגדה לאימוץ המלצות ששינסקי בטענה שהן יובילו לעליית מחירי החשמל ולפגיעה בכלל האזרחים. בדקו שוב עד כמה אתם מאמינים לדאגה הכנה של יצחק תשובה ושותפיו לכספם של אזרחי המדינה, כאשר באחרונה אמרו ל"כלכליסט" גם מנכ"ל חברת החשמל וגם מנכ"ל החברה לישראל שמרגע שפסקה זרימת הגז ממצרים ושותפות תמר נהפכה לספק הפוטנציאלי היחיד, היא אינה ממהרת עוד לסגור איתם הסכמים.
מדובר במאבק ציני, שמנוהל בידי אנשים ציניים. כל כך הרבה כסף שמונח על הכף הוא מתכון בטוח לציניות. אין בו מקום לערכים. יחצנים, לוביסטים, עורכי דין ויועצי־על מקבלים הרבה כסף כדי לנהל קרב, שאם יעלה יפה יקבלו שולחיהם הרבה יותר כסף.
קחו את יורם טורבוביץ', למשל, יו"ר דלק אנרגיה, שהספיק להיות ראש לשכת ראש הממשלה והממונה על הגבלים עסקיים, והוא מקורב ואהוד אצל רבים בצמרת הפוליטית. בזכות הקרבה הזו, בין השאר, הוא גובה מיצחק תשובה עשרות מיליוני שקלים תמורת שירותיו. מדובר בסיסמוגרף רגיש ביותר לזיהוי מוקדי כוח. טורבו הבחין מזמן שהכוח הולך ועובר לבעלי ההון, ועשה דרכו לחבור אליהם. כבר חודשים ארוכים, מסביב לשעון, הוא עובד כדי להכשיל את מסקנות ששינסקי. אגב כך הוא סודק עוד קצת את כוחה של הצמרת השלטונית, זו שממנה שאב עד לאחרונה את עוצמתו. זה ניסוח מתוחכם מאוד של פעילות צינית. טורבו היא איש מתוחכם.
והנה גם קובי מימון. המיליארדר השתקן שלא ייתפס במילה פומבית, שעסקיו חובקי עולם והוא מעביר חלק ניכר מחייו בחו"ל, שנתבע על ידי מפרקי קווי אשראי של יובל רן, שמכחיש בתוקף כל קשר של בעלות לשותפויות הגז ומספק להן "שירותי ייעוץ" בלבד, ובכל זאת מוצא זמן לפגוש את שר האוצר, ואת שר התשתיות עוזי לנדאו, מהמתנגדים הנלהבים לוועדת ששינסקי, ואת חבר הכנסת יואל חסון וחברת הכנסת מירי רגב, נלהבים גם הם, ואת חבר הכנסת משה גפני, יו"ר ועדת הכספים שאמורה לדון בחקיקת ששינסקי, ואת חבר הכנסת ציון פיניאן, מרכז הקואליציה בוועדת הכספים.
הייתי נותן הון כדי להיות זבוב על הקיר במשרדי ישראמקו בפתח תקווה, רק כדי לשמוע כיצד פיניאן לוגם בשקיקה את טיעוניו המלומדים של מימון, או כדי להבין מה בטיעונים הללו גרם לחסון לדרוש ממבקר המדינה לחקור, לא פחות, את הסיבות להקמת ועדת ששינסקי.
יורם טורבוביץ'. מנסה להכשיל את מסקנות ששינסקי צילום: דמיטרי שבצ'נקו
גם תשובה עצמו, עד לא מזמן בובת החיבוקי בקליקת הטייקונים, נחשף בשנה האחרונה כציניקן גמור. האיש שמתעקש לא לוותר על אף שקל מתגליות הגז, שעומד בגופו בחזית המאבק, שהקיף עצמו בצבא אדיר של יועצים ויחצנים ועורכי דין, שמתרוצץ בעצמו מפגישת שכנוע אחת לאחרת וכבר עולה באפו הניחוח הנעים של מונופול גז בהתהוות, לא חושש לפזר אמירות כמו "הכלכלה הישראלית תקבל חיזוק אדיר בזכות תגליות הגז". ובשעה שהלוביסטים שלו שוחקים את סוליות נעליהם במסדרונות הכנסת כדי לקעקע כל זכר מהמלצות ששינסקי, הוא מרשה לעצמו לקרוא למדינה "לשבת עם חברות הגז, לדון איתן במשא ומתן - ולהגיע להחלטות ברוח של הבנה ולא חקיקה". כמעט נשמע כמו הצעה שאי אפשר לסרב לה.
בשלב הזה של המאבק, לאחר שמסקנות ששינסקי הוגשו ואושרו בקריאה ראשונה בכנסת, הפסאדה של המאבק הערכי התפוגגה. הטיעונים הוחלפו בקרב חפירות מלוכלך שתכליתו אחת: לעקר את המסקנות, לרוקן אותן מתוכן ולדחות ככל האפשר את הפיכתן לחוק ויישומן בפועל. רובו של הקרב הזה מתנהל שלא בגלוי, באין ספור פגישות ושיחות טלפון שכמה עשרות מהן נחשפו בתחקיר "מוסף כלכליסט" לפני כחודש וחצי; לבטח התקיימו הרבה יותר. והוא מתנהל בעולם האלטרנטיבי של המשכן, זה שבו לוביסטים נפגשים עם חברי כנסת לשיחות רקע ופגישות לחץ, ולבסוף יושבים מאחוריהם בחדרי הוועדות ומרימים להם את היד בכיוון הנכון.
זו שעתם היפה של גיבורי מרכזי המפלגות ושל חברי הכנסת הזוטרים שמחפשים כותרת. מירי רגב ויואל חסון ורונית תירוש ואנסטסיה מיכאלי וחיים "כבעל מניות אני מנוע" כץ. אלא שכאן המאבק הרבה יותר מסובך. הוא נסוב על אין ספור סעיפי תיקונים קטנים, אלה שמוסיפים עוד שנת פטור, שמחריגים עוד איזו הכנסה, שמורידים עוד שני אחוזים משיעור המס המרבי. סעיפי־סעיפים שקשה להסביר בתקשורת וממילא לאיש אין סבלנות לנסות להבין, אבל הם עשויים לגרור שינוי דרמטי באפקטיביות של רפורמת ששינסקי.
יצחק תשובה. לא מוכן לוותר על אף שקל צילום: גיא אסיאג
הנה, רגע לפני ההצבעה בקריאה ראשונה בכנסת, יד נעלמה תיקנה סעיף קטן בהצעת החוק המקורית כך ש"תקופת ההרצה" שהוא מגדיר הוכפלה. מה זה לעזאזל תקופת הרצה? למי היא נוגעת? מה אפשר לנכות מחבות המס במהלך התקופה הזו? מדוע התיקון חל רק על מאגרים שיתחילו לספק גז עד 2014? ספק גדול אם חברי הכנסת עצמם יודעים, לרבות אלה שתיקנו את הניסוח, אז לך תסביר את זה לציבור. אבל השורה התחתונה היא חיסכון פוטנציאלי של עשרות מיליוני שקלים לשותפות תמר.
וזה רק מתחיל, כמובן. עצם הדיון שנולד פתאום סביב השאלה איזו ועדת כנסת תדון בהצעת החוק כל תכליתו עיכוב נוסף. שהרי אם לא תושלם החקיקה עד פגרת הפסח ירוויחו היזמים חודש וחצי נוספים, ועם קצת מזל אולי יצוץ עניין אחר שיסחוף אליו את תשומת הלב. ומי יודע, אולי בכלל שר האוצר יאבד מכוחו, וראש הממשלה יחשוש לשלמות ממשלתו, ותעבור גזירה מן הארץ.
מאבקים בין אנשים עשירים לממשלה אינם המצאה חדשה. אבל קרבות בקנה מידה לאומי כמו זה של ששינסקי נדירים יותר. הריבון לרוב נמנע מלהיכנס מיוזמתו לעימות כזה, שכן הפסד בו עלול לחשוף את חולשתו באופן בלתי הפיך, וממילא עצם המאבק יחליש קשרי תמיכה נחוצים עם אנשי ההון. כנראה השילוב החד־פעמי בין אופיו הדבקני של שר האוצר הנוכחי לגודלן העצום של תגליות הגז הוליד את הרגע הנוכחי.
הפעם האחרונה שבה התנהל מאבק כזה היתה סביב הניסיונות להטיל מס על רווחי הון. פרופ' איתן ששינסקי עצמו זכה לעמוד עוד ב־1987 בראש ועדה שגיבשה רפורמה במס שכללה הטלת מס גם על רווחי הון. אז היא כללה. שר האוצר, שחש בלחצים המתהווים, קבר אותה עמוק ומהר. נדרשו עוד 15 שנים ושלל ועדות וניסיונות חקיקה עד שסילבן שלום, כשר אוצר בממשלת נתניהו, הצליח להטיל מס על רווחים בבורסה. 15 שנים שבמהלכן נשמר העיוות שלפיו משקיעים בבורסה לא שילמו מס על רווחים, להבדיל מאנשים שעבדו ממש וקיבלו משכורת.
לכן השלב הנוכחי במאבק על אישור רפורמת ששינסקי הוא מאבק על דמותה של מדינת ישראל. הוא מאבק על היכולת של הריבון לשנות חוק באופן שייטול הון מקבוצה קטנה של עשירים ויעביר אותו לידי המדינה. אינני נאיבי לחשוב שתמלוגי ששינסקי, לכשיבואו, יחולקו בין העניים או ייטיבו עם אנשי מעמד הביניים הקורסים. סביר שייבלעו בקופה הגדולה ויחולקו באופן המרגיז והלא שוויוני שבו מחולקת הקופה גם היום. ועדיין, חלוקה לא שוויונית על ידי הריבון עדיפה עשרות מונים על פני ויתור מוחלט על היכולת לחלק מחדש את העושר. התחושה שהיכולת הזו קיימת היא דבק אזרחי חשוב מעין כמותו. בלעדיו זה עלול להסתיים כמו אוליגרכיה רוסית, או להבדיל אנרכיה מצרית.
כעת הגענו לשלב המכריע, לאחר ששני הצדדים הטילו למערכה את כל מה שיש להם. העוצמה הפוליטית של ראש הממשלה ושר האוצר נבחנת מול הכוח שהצליחו לצבור מולם יזמי הגז. הפסד בקרב הזה עלול לשמש הוכחה לכך שלא תהיה בעתיד הקרוב אפשרות אמיתית ליצור ישראל שוויונית יותר. אנשים ציניים עם הרבה כסף אינם נוטים לרסן את עצמם. לכן מי שינצח בקרב לא יזכה רק בכסף, אלא גם בשלטון.
