"עשיתי קורסים ביזמות, תכשיטנות ואפייה - אבל אין למי למכור"

מי את: פירוז חמדי (47), נשואה ואם לחמישה (הגדולה בת 19 והקטן בן 11). מתגוררת בכפר חוואלד.

פרנסה: "לפני החתונה עבדתי כמטפלת בקשישה בחיפה. אחר כך עברנו לשפרעם וכבר הייתי לבד עם ארבעה ילדים. לא היה לי איפה להשאיר אותם, בעלי עבד לפעמים 18 שעות ביום, לא היו אז משפחתונים בכפרים והיינו רחוקים מהמשפחה. לאחר מכן עברנו לכפר חוואלד, ליד המשפחה של בעלי".

אין דרך לצאת, פיזית: "אנחנו גרים בכפר קטן שבו אין תחבורה ציבורית, וכדי לצאת לכביש הראשי צריך ללכת חצי שעה. לכן קשה לצאת מהכפר. אין לי רישיון נהיגה ואני סובלת מאסטמה, אז גם קשה לי ללכת הרבה ברגל".

החלום לעבוד מהבית: "לפני ארבע שנים העובדת הסוציאלית של הכפר ביקשה שאארגן קבוצת נשים שתלמד תכשיטנות פעם בשבוע במשך חצי שנה. למדנו להכין כל מיני דברים עם חרוזים מיוחדים ואפילו מכרתי".

פירוז חמדי. "בעלי עבד לפעמים 18 שעות ביום" צילום: אבישג שאר-ישוב

 

המספרים מאחורי האכזבה: "החרוזים יקרים מאוד, העבודה לוקחת זמן רב והקהל הוא הקהילה הקטנה שלנו, שלה אי אפשר למכור ביוקר. השקעתי בזה הרבה כסף, מכרתי קצת למשפחה ולחברות, אבל בסופו של דבר זה לא החזיר את ההשקעה. אני אמרתי את זה כבר בהתחלה, אבל העובדת הסוציאלית אמרה שיכירו לנו סוכנים שלהם נוכל לשווק את התכשיטים שהכנו, אבל לצערי בסוף זה לא קרה. לא הכירו לנו סוכנים ואין לנו למי לשווק".

ניסיון שני, ושלישי: "אחרי זה לקחתי קורס ביזמות. אמרו לי שאני מוצלחת מאוד והיו מוכנים להלוות 20 אלף שקל כדי לפתוח עסק. אבל איפה? הכפר קטן, המצב של האנשים לא טוב ואני לא יכולה לשכור חנות במקום אחר בגלל בעיית התחבורה. עשיתי גם קורס קונדיטוריה, אבל זו שוב אותה בעיה - אי אפשר לפתוח עסק משתלם בכפר של אלף נפשות".

העתיד שלי: "אני מקווה שיימצאו סוכנים לשיווק התכשיטים שלי. יש לי בת שצריכה להתחיל ללמוד ובת שלומדת לבגרויות, בעלי עובד כנהג משאית וההוצאות רק הולכות וגדלות. יש הרבה נשים בכפר שלא עובדות. מי שיש לה רכב יכולה לצאת, אבל המצב בכפר מאוד קשה. אם הייתי גרה במג'ד אל־כרום, משם אני במקור, היו לי יותר הזדמנויות כי זה מקום גדול. אני לא רוצה 7,000 שקל בחודש, מספיק לי 2,500 שקל".