דני דנקנר - הנטלן
עוד לפני שבודקים אם ההלוואות שנטל דני דנקנר פליליות, ברור שהן טיפשיות. ממש כמו היריקה בפניה של שרי אריסון
היום, קוראים יקרים, נבחן את המושג "ליטול הלוואה". ובכן, הלוואה היא סכום כסף שנוטל מי שחסר לו מהמשאב הנחוץ הזה. לרוב נוטלים אותה מבנק, שיש לו המון מהמשאב הזה. הלוואה יכולה לשמש כדי לכסות על בור גדול בחשבון האישי, כדי לפתוח עסק שיניב פירות שימנעו בורות כאלה, או, כפי שקורה לרבים מאיתנו, כדי להגשים מאוויים מיידיים שאין בידינו לממן.
אני, למשל, נטלתי לפני קצת פחות משנתיים הלוואה של 20 אלף שקל מהבנק שלי. ההלוואה הזו סייעה לי לשנע את משפחתי לטיול קרוואנים בן שבועיים באירופה. כמו צרכן טוב ניהלתי משא ומתן קשוח עם שני בנקים, הראיתי לפקיד מה זה, וסחטתי הנחה של חצי אחוז שלם בריבית שנגבתה ממני. הטיול היה כיף, אין מה לומר. אבל מאז, חודש בחודשו, במשך 20 חודשים, יד נעלמה אך עקבית להכעיס סילקה לי מהחשבון 1,000 שקל פלוס פריים פלוס 3.9%. 20 דקירות כואבות, שנגסו נגיסה אחר נגיסה בזיכרונות הנעימים מהקרוואן. ככה זה עם הלוואות, אתה אולי רוצה לשכוח שנטלת, אבל הן לעולם אינן שוכחות שניטלו.
גם דני דנקנר נטל הלוואה. למען האמת, יותר מאחת. ייתכן שגם הוא רצה לפרגן למשפחתו קרוואן ויומיים בהפטלינג פארק בהולנד, הגם שכאשר בוחנים את גובה ההלוואות שנטל מבינים שאם מדובר בטיול, דנקנר כנראה לקח את המשפחה לירח.
דני דנקנר כמוני, גם דנקנר ערך בוודאי סקר בין הבנקים. מכיוון שנדרשו לו כמעט 40 מיליון שקל לטיול הגדול שלו, ומכיוון שבנקים אוהבים להלוות כסף ללקוחות עשירים כמותו, הוא יכול היה לבחור מבין המון בנקים גדולים ומוכרים, בארץ ובעולם. יש HSBC ויש דויטשה בנק למשל, יש קרדיט סוויס ובנק אוף אמריקה, יש UBS וסיטי. ויש כמובן דיסקונט ולאומי ומזרחי טפחות והבינלאומי.
אבל דנקנר, ממולח שכמותו, לא במקרה עמד בראש מוסד בנקאי גדול. מבין כל אלפי הבנקים בעולם הוא הצליח לאתר את DHB ההולנדי, בנק שבני תמותה רגילים אפילו לא שמעו עליו. לפי חשדות המשטרה, דנקנר נטל מ־DHB הלוואה בגובה 5 מיליון יורו. הנה, גם דנקנר וגם אני הגענו להולנד.
אלא שבצירוף מקרים נדיר, בעליו של הבנק הזה היה טורקי אחד, חאליט צ'ינילולו שמו, שבאותו זמן בערך מכר לבנק הפועלים, זה שדנקנר עמד בראשו, בנק טורקי קטן תמורת 100 מיליון דולר. נפלאות דרכי הגורל.
הטיול של דנקנר לא הסתיים בהולנד, ונדרש לו כנראה עוד קצת כסף להגשמת החלומות. גם כאן הוא הפתיע בחשיבה יצירתית. בחן, בדק, הפך כל אבן, ואיתר בסופו של דבר את הבנק שנמצא מתחת לישבנו. וכך, דנקנר היו"ר ביקש, בנק הפועלים אישר, והוא יכול היה ליטול הלוואה נוספת, בגובה 3.4 מיליון דולר. בהחלט מאפשר לשכור קרוואן מרווח לכמה שנים טובות.
השאלה אם צירופי המקרים המרתקים וההתנהלות בתוך בנק הפועלים מולידים עבירה פלילית תיענה ככל הנראה בקרוב בבית המשפט. בינתיים אפשר להשיב בקלות על השאלה אם דנקנר נהג בטיפשות גמורה. ובכן, כן. למען האמת, אם לא היינו יודעים שמדובר בבנקאי מבריק, נצר למשפחת אנשי עסקים ממולחת שכל עסקיה פורחים, היינו אומרים שמדובר בדביל.
הרי אם לדנקנר לא היתה בעיה לקבל הלוואה - אחרי הכל מדובר באחד מעשירי המדינה - הוא יכול היה ליטול אותה מכל בנק אחר. ואם היתה לו בעיה, לפתור אותה באמצעות הבנק שעליו הוא מופקד, או באמצעות בנק שעם בעליו הפועלים עשה עסקים רגע קודם, משדר שיכרון כוח מטורף, או מעורר צורך להשתמש שוב במילה הלא נעימה שמתחילה ב־ד' ומסיימת את הפסקה הקודמת. כי הלוואות, כבר אמרנו, גם אם תרצה לשכוח שנטלת אותן, לעולם אינן שוכחות שניטלו.
אבל חשוב במקרה הזה להאיר נקודה נוספת, פרסונלית. נטילת ההלוואות באופן הזה היתה יריקה ישירה בפרצופה של בעלת הבנק שרי אריסון, האשה שמינתה את דנקנר לתפקיד ושעל שמירת העסק שלה בעצם הופקד.
הבה ניזכר: לפני קצת יותר מארבע שנים השותפים האמריקאים של אריסון בגרעין השליטה בבנק הפועלים ביקשו למכור את חלקם. אי.די.בי רצתה לקנות. אריסון לא רצתה את נוחי דנקנר כשותף, ובפרץ של עצמאות הפעילה זכות סירוב ורכשה בעצמה את חלקם של האמריקאים. דני דנקנר ובני משפחתו, שהחזיקו עדיין היסטורית בכ־6% ממניות הפועלים, הבינו שהם נהפכו ללא רלבנטיים. הם העלו טענות שונות ומשונות, איימו בהליכים משפטיים ושיחקו ברוגז כעוס, בניסיון לשמר בידיהם השפעה על התנהלות הבנק. אבל מתחת לנהמות הקרב היה די ברור שהדנקנרים בעצם מבקשים למכור את חלקם במחיר טוב כל האפשר. ואכן, באמצע 2007, לאחר כמה חודשי התקוטטות, אריסון עצמה שלפה שוב את הארנק, שילמה להם כמעט 900 מיליון שקל והפכה לבעלת השליטה היחידה. לדנקנרים נשאר להתמודד עם ערימת הצרות המתגבהת באלרן, החברה המשפחתית המידרדרת.
כמו בסיפור על הפרה שבעטה בדלי, רגע אחרי שנפטרה מהדנקנרים בגרעין השליטה מינתה אריסון את דני דנקנר ליו"ר הדירקטוריון. רק האל יודע מה או מי גרם לה לחשוב שמכולם דווקא הוא האיש הנכון לתפקיד. אבל מאותו רגע אריסון, בדרכה הישירה, התייצבה מאחורי האיש שבו בחרה. אפשר לזלזל, אפשר למצוא מקרים נוספים, טעונים אף יותר, שגם בהם אריסון התייצבה מאחורי מי שחשבה שעומד לצדה. ובכל זאת, זה לא היה עניין של מה בכך. אריסון שכבה על הגדר בשביל דנקנר לאורך שבועות ארוכים שבהם הנגיד סטנלי פישר דרש את התפטרותו. ההכתמה שלו הקרינה גם עליה וגם על הבנק שלה, אבל היא לא חששה להגן בפומבי על היו"ר, לרבות נאום ה"מקארתיזם" המתלהם בדרך לישיבת דירקטוריון הבנק, לפני שנה וחצי.
דמיינו לרגע את הסיטואציה שבה אריסון, בהופעה נדירה, מתייצבת מול הדירקטוריון בראשות דנקנר, מסכנת את שאריות כבודה העצמי ומגנה על היו"ר שלה. אותו יו"ר שיושב מולה ויודע שזמן לא ארוך קודם לכן נטל הלוואות שברור לכל בר דעת שגם אם אינן פליליות, הן יכולות רק לסבך את הבנק.
שנתיים קודם לכן, כאשר מונה ליו"ר הפועלים, פרסם דנקנר מכתב לעובדי הבנק. "לבי נרגש מהאתגר הגדול הכרוך בהובלתו של הבנק הגדול והמוביל במדינה", התפייט, וחתם במשפט הזה: "את דבריי אסיים בהבעת תודה לבעלת השליטה שרי אריסון על האמון שנתנה בי, ואני מתחייב לעשות הכל כדי להצדיקו". איך נגיד, לא מאוד הצליח לו.
