בנפתולי המיינסטרים
לגור בגבעתיים, על כל המשתמע מכך. חשבון נפש נוקב
"את רואה את זאת שנכנסה כרגע? זה שאיתה, זה בעלה השני. הראשון מת לפני 15 שנה. היא היתה גמורה, זאת היתה אהבה משהו שלא רואים. והנה, תראי מה זה חיים, היא נראית מאושרת היום. כל הכבוד לה איך שהיא התמודדה. לא היה כסף בבית, לא היה כלום. ואז היא מצאה את זה, בעלה החדש. הוא היה נשוי, אז מה? לא היה אכפת לה. את לא מכירה נשים כאלה, זה דווקא מצא חן בעיניה. היה רומן ביניהם, אהבה משהו שלא רואים. ביחד הם הקימו את הרשת חנויות שלהם, והם מאוד מצליחים. איזה יופי איך שהיא התמודדה, מגיע לה כל הכבוד. האמת, בחיים לא הייתי מזהה אותה, בלונדינית כזאת פתאום. כל השנים היה לה שיער חום".
שיחת פרגון בשולחן הקפה הסמוך, צפון גבעתיים
יש משהו מפחיד בלגור בגבעתיים. מפחיד באופן אחר לחלוטין מלגור בדאון טאון שיקגו או באל־פאשיר בדרפור, ועדיין מפחיד. האיום נמצא בכל פינה כמעט, לאן שלא תביט תוכל לראות אותו, קורא לך להצטרף אליו, לחיבוק דב נעים שלא ירפה לעולם. הסממנים שלו חיצוניים, אבל המאבק בו הוא פנימי לגמרי. אתה ותעצומות הנפש שלך, לבד במערכה, מול המיינסטרים.
כוחו של המיינסטרים בנוחות שהוא מעניק. נוחות מחשבתית בעיקרה, אבל גם פיזית, מוחשית, הישרדותית. במובן הזה, גבעתיים היא פלזנטוויל. מערכת לימודים יציבה, פריסת גנים יעילה, קניון מטופח, שטחים ציבוריים, תנועות נוער, ילדים שהולכים בלי סכנה ברחובות, מיליון קשישים נינוחים, הופעות תרבות מסוננות בתיאטרון המקומי, קרבה נועזת לאתרי הבילוי של תל אביב, 15 דקות נסיעה לעבודה. כל עבודה. אפילו היכן לגור אינך צריך להתלבט, ממילא אין הבדלים גדולים בין חלקי העיר השונים.
אבל על נוחות מיינסטרימית משלמים. וכך, על קירות הכיתה של בני תלויים דפי עבודה שהוכנו ליום המשפחה. היום הזה, שהחליף את יום האם המנומק, הוא חג המיינסטרים. קרנבל הפוליטיקלי קורקט. כותרת דפי העבודה אחידה: "אני מכיר את המשפחה שלי". בכל דף עבודה שש שאלות. מה הצבע האהוב על אבא, מה המאכל האהוב על אמא, וכך הלאה. ילדי מיינסטרים נדרשים לבקיאות בכל אלה. שאלה מספר 4 היא "מה תוכנית הטלוויזיה האהובה על אבא, ומה על אמא". הילדים, כדרכם של ילדים, ענו את האמת: התשובה ב־24 מתוך 30 דפי עבודה היתה "אבא/אמא הכי אוהבים לצפות באח הגדול". דירקטוריון קשת בוודאי היה מאושר לגלות ששיעור הצפייה בתוכנית הדגל של הזכיינית בגבעתיים נושקים ל־80% בקרב האוכלוסייה היהודית הבוגרת והאמידה כל כך.
גבעתיים
ואילו אנחנו קיבלנו מבלי משים את ההגדרה המדויקת למיינסטרים הישראלי העדכני: שאלה על טלוויזיה, תשובה על "האח הגדול", ועשרות הורים מתמוגגים ביום המשפחה, דוחסים לילדיהם ג'חנון שהוכן במיקרו ושוקו יטבתה מבקבוק של 2 ליטר.
בדרך הביתה, בגשם, מחבק את ילדך, חשבון הנפש מגיע. אלה רגעים שבהם אינך יכול להיתלות במערכת החינוך הממלכתית, ברמת ההוראה או בתירוצים דומים. אתה צועד עכשיו ברגל בחזרה מהחיים שאתה בחרת לעצמך, ולילדיך. זה לא קרה במקרה, לא התגלגלת אליהם מכוחה של איזו מציאות אכזרית. בצמתים שונים לאורך הדרך קיבלת החלטות, בחרת כמה להעז, נרתעת מלהישרט, בוודאי לא רצית לשרוט את ילדיך, ונחתת בלב המיינסטרים. אל תקל על עצמך, אתה המיינסטרים. תתמודד.
אני חי בגבעתיים את הרוב הגדול של שנות חיי. למעט שלוש שנות אוניברסיטה בירושלים וחמש שנים אחר כך בתל אביב, בכל בוקר אני מתעורר בעיר הנעימה הזו ושונא את עצמי מעט. אבל היי, אני לא לבד. המיינסטרים קורה כמעט לכולנו. מעצם הגדרתו, 90% מאיתנו חיים בגבולות הרחבים והנוחים שהוא מציע.
לא רק שהוא קורה לנו, אנחנו שואפים אליו. החיים הנוחים הם משאת נפש. הרצון לפתח קריירה, לצבור כסף, לבסס את משפחתנו, להגיע למידה מסוימת של ביטחון עתידי, מתגשם כמעט תמיד בתוך ה־90% הללו. בסופו של דבר, מיינסטרים מאפשר קיום של חברה. הוא נוצר מעצמו, הופך אוסף אינדיבידואלים לקבוצה, ובמקרה הטבעי מאפשר שוליים חופשיים בקצה. לכן השאיפה לחמוק ממנו עשויה להיראות ילדותית. תתבגר כבר.
אבל אם לא נכנעת לגמרי, אם לא חיבקת את המיינסטרים בתודה על החיבוק שהוא מעניק לך, מדובר במתכון בטוח ליחסי אהבה־שנאה. הרצון לשמור על שונות מסוימת, על הליכה חלקית בשוליים או איזה מרד בקצוות, הולך וניגף בפני צורכי ההישרדות הקיומיים, עד שהוא מתנקז לבסוף לתחביבים אידיוטיים, שהופכים עד מהרה גם הם למיינסטרים עצמו. אני שונא תחביבים.
אבל מה בעצם אני רוצה? שישאלו את הילד מה הדרינק האהוב על אבא והתנוחה שאמא מחבבת? מיינסטרים הוא הגיוני, זה הכוח שלו. הוא מוגדר על דרך השלילה: הנתיב המרכזי, שאינו שוליים. זה שהצעידה בו בטוחה מבחינה מחשבתית. זה שאין בו סכנות ורק מעט בורות ותהומות ליפול אליהם. גם אין בו פסגות מפתיעות שמהן אפשר להידרדר. רק הליכה מישורית, עליות קלות, ירידות מתונות, ושלווה. לכן בגבעתיים מסלקים בשישי בלילה מהפארק העירוני בני 15 שעושים יותר מדי רעש. לא העירייה מסלקת. השכנים מסלקים. ההורים שלהם. פלזנטוויל, כשהיא מחבקת, זה ממש חזק.
כן, אני יודע, אתם לא כאלה. בתוך תוככם אתם אינדי. פרועים כמו סיד וישס, חתרנים מחשבתית כמו סלינג'ר, קרואק וחנוך לוין בשיאם, חיות לילה, מוכנים לשלם מחיר כבד כדי לשמור על העקרונות הרדיקליים שלכם, וכמובן עושים סקס בתנוחות שרק התיאור שלהן יגרום לקוראים להסמיק. והרבה.
ובכן, בוקר טוב, להתעורר, לא רק חיי מונחים פה על המאזניים, לא רק אני נחשף עכשיו. הביטו אל עצמכם בבקשה, היו ישרים. היי, אתם מחזיקים ביד עיתון כלכלי, בשם שמים. רק התבוננות אמיתית פנימה, גם אם לא תגרור שינויים רדיקליים באורח החיים, תשמר יכולת של חשיבה עצמאית. וחשיבה עצמאית טומנת בחובה נכונות לקבל את השוליים. פשוט משום שאיננו מאוימים על ידי האלטרנטיבה שהם מציעים. להפך, בתוך תוכנו, לפעמים, בשקט, בלילה, אחרי שלושה צ'ייסרים וסקס פרוע, אנחנו אפילו שואפים להגיע לשם.
