למה טורבו מחייך כל הזמן?
קטעי יומן, תזכורות ותובנות שרשם לעצמו יצחק תשובה בחודשים האחרונים
- שוב בדרך לירושלים, אולי בפעם ה־20 בזמן האחרון. זה מעייף. ושורף את הברקסים.
- נפגשתי עכשיו עם שטייניץ. אני עדיין מנסה להבין למה הוא התחיל את כל המהומה. זה לא טוב לו פוליטית במרכז, זה לא טוב לו מול אנשי העסקים, ובכל מקרה הוא יישאר תלוי בביבי. לא מצליח לפצח אותו. לחשוב שאצטרך להיפגש איתו שוב...
- לזכור: לבקש מטורבו להצטרף אליי לפגישה הבאה עם שר האוצר. הוא יחזיק מעמד טוב יותר ממני.
- למה יש בית קברות בכניסה לעיר? נראה כאילו עוד רגע הכל נופל לכביש.
- לברר: למה כרמל שאמה כל כך תומך בששינסקי? הוא קשור ליוסי מימן?
- לבקש מעידן ולס לבדוק: הייתי בטוח שכרמל שאמה דרוזי. איך נהיה פתאום "הכהן"?
- למה טורבו מחייך כל הזמן? יכול להיות שהוא עבד עליי עם האופציות?
- הנתיב המהיר לתל אביב זה הצלה. נפתח בול בזמן והמחיר פגז.
- לרשום לעצמי: זה כבר כביש האגרה השני שאין לי בו חלק.
- צ'אק דיווידסון סיפר לי שהפגישה של חברת הקונגרס מנבאדה עם הנספח בוושינגטון היתה מצוינת. סוף סוף יצא לי משהו טוב מהפלאזה בווגאס.
- אפרופו הפלאזה: לזכור להתקשר לנוחי, להחמיא לו על משהו.
- יוסי פלד גבר.
- עוזי לנדאו גבר.
- מה בעצם עושה עמירם פליישר?
- דיווידסון עובד קשה, הוא באמת לא האמין שעשו לו את זה. אתמול ראיתי אותו נפגש עם פישר. כמו במערכון של הגשש, יש פה אחד שעושה אותך, אתה רואה ראי. רק באנגלית.
- שניהם צריכים לאכול משהו. רזים נורא.
- יהיה קשה להזיז את פואד.
- כרגע סיימתי שלוש שעות עם נתניהו. מצגות, מצגות, מצגות. הוא דלוק על ויזואליה, אבל קשה לדעת אצלו לאן הרוח נושבת. אשרי אדם הפוחד תמיד.
- לדבר עם שעיה סגל. לדבר עם ישראל יהושע. אולי הם יודעים לקרוא אותו.
- למה הוא היה חייב להביא את שטייניץ?
- גם ארדן היה בפגישה. נראה יותר צעיר מולס. היו יכולים להיות צמד חמד.
- לזכור: להגיד לתדמור שיקבע עם ארדן עוד פגישה מקצועית. הוא אמר משהו על חשיבות הגעת הגז ב-2013. זה מהדף מסרים שלנו. אני מרגיש שהילד יתקפל בסוף.
- עוד נסיעה אחת לירושלים אני אמות.
- חיה מבקשת שלא אצרף אותה לפגישה עם שטייניץ. יכול להבין אותה.
- לשאול את רונן צור: מי אלה המשקיעים הקטנים בעצם, ולמה אנחנו לא מממנים את המאבק שלהם?
- לשאול את רונן צור: מי מנסח למשקיעים הקטנים את המיילים שלהם. זה בלתי אפשרי לצלוח אותם.
- אני מנסה עכשיו ניסיון אחרון אצל ביבי. אני עומד להפתיע אותו. ברגע שאמרו לי שהיום יכריז על עמדתו פשוט נכנסתי לאוטו ונסעתי. לבד. המכונית כבר מכירה את הדרך בעצמה. אתמול עוד ירד גשם, הכל נקי ורענן, כיף לנסוע. הנה הגבעה היפה של העצים הירוקים לפני שער הגיא, הנה הקומנדקרים, הנה הישורת הארוכה עם הגדר הכפולה מימין, מה זה טלז סטון לכל הרוחות? הירידה כרגיל חדה מדי, אני כבר יודע לתת גז כדי לצאת ממנה ראשון, בית הקברות המרחף מלמעלה ממשיך להפחיד אותי, הגשר התלוי עוד יותר. בתוכי אני יודע שזה המסע האחרון. כבר לא משנה מה הוא יחליט, לא תהיה לי עוד סיבה לעלות לירושלים. אני מגלה שאני כבר קצת מתגעגע. אפילו קצת עצוב לי, אני חייב להודות. זה תמיד ככה כשמסתיימת תקופה כל כך אינטנסיבית. אני מרגיש בחיים.
- הפסדתי. ביבי לא השאיר אפילו פתח. דיווידסון בטח יגיד שצריך להמשיך להילחם, לערב את האמריקאים, ללכת לבוררות בינלאומית. גם טורבו יגיד. בשביל זה אני משלם לו. אבל אני כבר לא ילד, בקיץ כבר 63, אני יודע מתי זה נגמר. מי יאמין לי שגם עכשיו אני לא מצליח להבין באמת את ההיגיון של ששינסקי, ואת ההתעקשות לקחת ממני רטרואקטיבית.
- מצד שני, יש לי באמת המון. וחיה מחכה לי בבית. יאללה, נגמר.
