יהיה טוב, אל תדאג

דרך חזרה מפגישה עם יובל שטייניץ. האוטובוס דחוס, גשם ירושלמי נדיב זולף על החלונות, קר באופן מפתיע. לגמרי במקרה, באוזניות דורי בן זאב מקריא את "פלוגה בקו" של מאיר אריאל. אני מאוד אוהב את השיר הזה, הוא נוסך בי אופטימיות. גם שטייניץ נסך בי. שר האוצר הבטיח שיהיה לי הרבה יותר טוב ב־2011. באותו רגע אני בוחר להאמין לו. אבל בתוך כמה שעות, אחרי שאפגוש את הבן שלי שהגיע לביקור של שבועיים אחרי עוד ארבעה חודשים באמריקה, אבין שכולנו נוטים להבטיח את העתיד שהצד השני רוצה לשמוע.

"אבא, יהיו לי שערות על החזה?".

"היית רוצה?".

"לא המון, אבל גם לא חלק לגמרי".

"תראה, לי יש ממש מעט, ובדרך כלל זה נחשב לטוב".

"ולסבא?".

"יותר".

"אז עוד יכול להיות לי".

"כן... אם תרצה".

יש משהו ילדותי, כמעט שובה לב, בנתק המסוים של יובל שטייניץ מהמציאות. לא במובן שהשר אינו מבין מה קורה סביבו, אלא במובן זה שהוא פועל ומגיב לא בהכרח לפי הקודים השגורים. חשוב לו להיות צודק, ובעיקר לזכות בהכרה בצדקתו, אפילו יותר משחשוב לו לנצח.

ביום שישי בבוקר, במשרדים השקטים והריקים במשרד האוצר, בסוף שנה שבה המשק צמח באופן מרשים, רגע לפני הגשת מסקנות ועדת ששינסקי שנולדה בתמיכתו, שטייניץ יכול היה להסיר את העניבה ולבסס את ההכרה בפועלו. בבהירות ובחדות הוא מוליך את מראייניו בנתיב אחד, שתחילתו כאוס גדול וחרדה מן העתיד של מדינת ישראל, וסופו יציאה לגאולה כלכלית. הגואל הוא שטייניץ עצמו, האיש שחתום על תקציב דו־שנתי מהפכני ומוכח ברמה הפילוסופית, האיש שהוביל מדיניות מיסוי מפתיעה, שנמנע מלשפוך מיליארדים על טייקונים שהסתבכו, שבצלמו ובחזונו נחקק חוק עידוד השקעות הון החדש שישנה את מפת התעסוקה מהקצה לקצה. האיש שהוביל שלל צעדים שלפניו לא נעשו, ולא במקרה, כי אף אחד לפניו לא היה יובל שטייניץ.

אף מילה על המדיניות המרחיבה של הממשל האמריקאי שהצילה את העולם מקריסה. אף מילה על יציבות ושמרנות המערכת הבנקאית הישראלית עוד טרם כניסתו לתפקיד. שום אזכור של התעשייה הישראלית הבריאה, היצירתיות של אנשי העסקים כאן, שלא לדבר על פעולה או שתיים של סטנלי פישר. פעלתי היטב, אני ממשיך לעשות זאת, ולכן מובטח שגם העתיד יזרח.

"אבא, יש לי סיכוי להיות גבוה?".

"תראה, אני לא נמוך כל כך...".

"לא כמוך, גבוה כמו שחקן כדורסל".

"היום זה אחרת, עם כל הוויטמינים...".

"כן, כן, אנחנו אוכלים אוכל בריא ועשיר יותר. מי גבוה במשפחה שלך?".

"אח שלי, הדוד שלך, גבוה מאוד. סבא לא נמוך בכלל".

"אז איך אתה לא יצאת גבוה?".

"לא הכל זה גנטיקה, יש עוד גורמים שמשפיעים".

"אז יש לי סיכוי להיות גבוה? זה חשוב לי לנבחרת".

"כן... אם תרצה".

באופן מפתיע, לנתק הזה של שטייניץ, להתנהלותו מחוץ לקודים המקובלים, יש לא מעט השלכות חיוביות. הבועה הרגשית הזו היא אחת הסיבות לכך ששטייניץ הצליח להתמודד עד כה היטב עם טייקוני הגז, ובקרב קטן יותר גם לנצח את משפחת עופר במאבק סביב חוק עידוד השקעות הון. הוא מחליט שהוא צודק, ומאותו רגע כמעט בלתי אפשרי להזיז אותו. לא בגינוני כבוד - מנכ"ל "נובל אנרג'י" פחות או יותר ברח בייאוש מפגישתו עם שר האוצר - וגם לא באיומים. יצחק תשובה בהופעותיו המתלהמות, הלוביסטים שחורשים מאחורי הקלעים ומחסלים בחשאי את עתידו הפוליטי, יועצי המיליונים של יזמי הגז ואלפי המשקיעים הקטנים שחלומות ההתעשרות שלהם ממלאים את תיבת הדואר בג'אנק, כולם כולם לא חדרו את השריון הרגשי של השר. הוא מחזיק בצעצוע שהוא הביא לאוויר העולם, ואף אחד לא ייקח לו אותו.

"או, בקשר לזה אל תדאג. תראה אותי, בן 42 ואיזה כמויות של שיער".

"וסבא?".

"אתה רק בן 11".

"אז מה, בסוף מקריחים, לא?".

"לסבים שלך משני הצדדים עוד יש שיער".

"אז יש מצב שאני לא מקריח?".

"כן... אם תרצה".

הנתק של שטייניץ פועל גם לכיוון השני. בתום שנה שבמהלכה מחירי הדירות עלו ב־%04 ויצאו מהישג ידם של בני תמותה, בשבוע שבו האוצר מעלה את המס על דלק וסיגריות באופן דרמטי, בתקופה שבה מחירי המים מרוששים את האזרחים והעיריות גובות ארנונה רטרואקטיבית, שר האוצר יושב מולי בנחת ואומר לי שהצעדים שנקט יגדילו את ההכנסה הפנויה שלי. לא בשקלים בודדים, באלפים בחודש. כל ניסיון לומר לו שאין מצב, שהטבלאות שהוא פורס בגאווה שגויות מן היסוד, שמתוספת המשכורת הזעירה לא יישאר כלום מול כל עליות המחירים, שכל המחקרים מראים שמעמד הביניים נשחק עד דק, נתקל בחומה בצורה של עיקשות. אני אומר שטוב לכם, אל תיתנו לנתונים לשכנע אותי אחרת.

אבל המבחן האמיתי של הנתק השטייניצי מתחיל עכשיו. מסקנות ששינסקי על השולחן, הצדדים הסירו את הכפפות, ההתגוששות פומבית ולא יילקחו שבויים. טעימה ראשונה היתה שלשום, עם ההחלטה המוזרה של ועדת הכלכלה להימנע מלתמוך בששינסקי. כשמיליארדים רבים כל כך על הפרק ויישום המסקנות ייפרס על פני תקופה של שנים, גם תסריט שהממשלה תיפול בקרוב בגלל לחץ של אינטרסנטים אינו מופרך. שר האוצר יצטרך להחזיק חזק כדי שהבועה שלו לא תתנפץ. גם אני.

"אבא, למה אתה מדבר בקול רם כל כך? אנשים שומעים".

הפעם הראשונה שבה אתה מבין שאינך מושלם - לא בעיני עצמך, בעיני הילדים שלך - היא רגע לא קל. צריך לכתוב על זה יותר.

Amir.Ziv@calcalist.co.il