סופר הצללים

בשבוע שעבר התקשר אליי איש עסקים חשוב עם הצעה מאוד לא שגרתית: שאכתוב לו מדי פעם את הנאומים שלו. לא הוא עצמו התקשר כמובן, אנשים חשובים אינם מרימים סתם כך טלפון. אחד מעוזריו הבכירים התקשר בעבורו, והסביר שהאיש החשוב נדרש מעת לעת לשאת דברים בפומבי - דברים מהסוג האישי, אם ניתן

העוזר הקפיד לומר שזו יוזמה פרטית שלו ושהוא עוד צריך "לגלגל את הרעיון" עם האיש החשוב, אבל מבין השיטין אפשר היה להבין שאם אסכים, כנראה הגלגול עם החשוב יעלה יפה.

התגובה הראשונה שלי היתה שמחה גדולה. קשה לתאר עד כמה מרגש עיתונאי כותב לגלות שיש בעולם מישהו שלא רק מקשר בין השם שלו לטקסטים, אלא אף מעריך את הדרך שבה נכתבו. ועוד איש חשוב. ממש חשוב, אם יורשה לי להתגאות. מישהו קרא את 700 המילים השבועיות שמתפרסמות בעמוד 6 במוסף שבועי של עיתון כלכלי, וחשב שראוי להרים טלפון. צמרת.

השיחה הסתיימה ואני עצרתי בהתרגשות את האופניים בחריקת בלמים, ממתין לראות את ראשי העוברים ושבים מוסבים אליי. בדיעבד אני משער שבנסיבות הללו קורבט אדומה מודל 58' עם גג נפתח וחישוקים מוכספים היתה אפקטיבית יותר. מילא, גם כך הייתי מתקשה להסביר לאנשים הממהרים לאורך רחוב אבא הלל המחשיך על מה כל ההתרגשות.

בשלב שני, שימח אותי הרעיון שמישהו (חשוב, כבר אמרתי?) רוצה שאנסה להיות הוא עצמו, אכתוב את הצד האישי שלו במקומו, ועוד תמורת תשלום. שכנעתי את עצמי די בקלות שאהיה טוב בזה. בסופו של דבר, זה מה שאני מנסה לעשות מדי שבוע כשאני כותב על אנשים חשובים. להבין מה מניע אותם, מה מרגיז אותם, לאן הם שואפים. בקלות הייתי מחבר להם נאום מצוין לכל אירוע. העוזר אמר משהו על כך שיידרשו ממני ויתור על אגו ומוכנות להישאר בצללים, שהרי כל העסק חייב להישאר דיסקרטי. "אגו? מה זה אגו?", עניתי לו, "לעיתונאים, ממש כמו לבעלים של תנובה ולנגידי בנק ישראל, פשוט אין מהדבר הזה. סמוך עליי".

התנעתי מחדש את הקורבט. נהמת המנוע החרידה את הרחוב, חריקת הצמיגים בכביש גרמה למוכרים בחנויות לשלוף את הראש החוצה בתדהמה, תוהים מי זה הכותב המוכשר הזה שנקלע כך סתם לרחוב שלהם. לא בכל יום זה קורה באבא הלל.

ואז חשבתי על זהבית כהן. ועל סטנלי פישר. ועל יובל שטייניץ. ונוחי דנקנר. ודב מורן. איש מהם אינו האיש החשוב שהתקשר. באמת שלא. הם רק אנשים שהאגו שלהם לקח אותם לפסגות כה גבוהות, שהאגו שלי אפילו לא מצביע לכיוון שלהן. בניגוד למה שאמרתי לאותו עוזר, אגו דווקא יש לי. הוא כנראה לא מכוון טוב.

זה לא רק אגו, כמובן. אריך פרום, הפסיכולוג החברתי שישמש לי לרגע אילן גבוה, מבחין בין שתי גישות לחיים: גישת Having - של אנשים שמה שחשוב להם זה מה שיש להם, כי מה שיש להם מגדיר אותם - ולעומתם גישת Being, של אנשים שלא רוצים להיות מוגדרים על ידי הנכסים החומריים או הכוח שצברו, אלא על ידי נכסי רוח, מוסר וכו'. אנשי ה"מי אני, מה אני" והמימוש העצמי. מתישהו, ולא בגאווה אני אומר את זה, ברור לך לאיזו קבוצה אתה מתיימר להשתייך.

השיחה הבאה עם העוזר של החשוב כבר עסקה בפרטים טכניים של לוחות זמנים, חשבוניות ושיעורי מס. עניתי את התשובות הנכונות, נשמעתי נלהב, כך לפחות חשבתי. סיכמנו לתאם פגישה ראשונה ביני לבין החשוב. להכיר, לבדוק אם יש כימייה, לראות איך מתגלגל הרעיון. מאז אני ממתין. איך ננסח זאת בלי לפגוע לי יותר מדי באגו, הוא לא התקשר שוב.

יכול להיות שנבהל. יכול להיות שאני עצמי הבנתי שמדובר במשימה שלא אוכל לקחת על עצמי. שאי אפשר לכתוב בשם מישהו, ובמקביל להמשיך להיות עיתונאי ולכתוב על אותו מישהו בעיתון. יכול להיות שהוא סתם לא נהרס מהטור של השבוע שעבר. כך או אחרת, נגמר. ברור לי איפה אני יושב בקטגוריות של פרום.

עליתי בחזרה על האופניים, שהברקס האחורי שלהם לא מכוון כבר הרבה זמן ומקשה על הדיווש. מרחוק ראיתי את זהבית, יד אחת על ההגה, יד שנייה מונחת בנון־שלאנט על הדלת, מאיצה את הקורבט האדומה במעלה הרחוב לעיני עוברים ושבים נדהמים, הולכת ומתרחקת ממני. מי כותב לה את הנאומים, לכל הרוחות, סיננתי בעודי מזיע בעלייה, בואכה הבורסה הרמת־גנית. מי לימד אותה לשכנע, לכבוש, להגיע כל כך רחוק?

ואולי כל זה כלל לא התרחש. לא היה איש חשוב, ולא קורבט, ולא אבא הלל ולא זהבית. המצאתי הכל. לפחות לכתוב אני יודע. השמים הם הגבול.