אני, בועת נדל"ן

ככל שאני אוהב את עיסוקי המקצועי, אני מעדיף לחשוב על עצמי כאדם שמתלהב עד כדי דמעה בזווית העין מקריאת שיר של שימבורסקה ולא כמי שיוצא מגדרו מספר כלכלה. בוודאי לא ספר בכריכה שחורה מבריקה ונטולת השראה, העונה לשם הבנאלי "מכונת הכסף". כזה אני.

ובכל זאת, את הטור אני כותב תחת הרושם הכביר שהותיר בי "מכונת הכסף" של מייקל לואיס. לא האמנתי שאומר זאת על ספר כלכלה, אבל מדובר ביצירת מופת מרגשת. לואיס הצליח להפוך את המשבר האחרון לרומן תיעודי סוחף, שגיבוריו הם אנשים אמיתיים. יותר מדויק - גיבורו הוא הטבע האנושי במלוא עוצמתו ועליבותו, כפי שהוא מתגלם באנשים אמיתיים.

הספר ("The Big Short" באנגלית) מבוסס על תחקיר מדהים בהיקפו ועל עובדות יצוקות. אבל בניגוד לספרי הכלכלה והעסקים המיובשים, הוא מספר את הסיפור דרך עיניהם של האנשים הנדירים שהצליחו לראות את המשבר הגדול בהיסטוריה מתהווה לנגד עיניהם, והיו אמיצים מספיק להמר בכספם נגד כיוון השוק.

מכונת הכסף, מייקל לואיס כריכת הספר

לא קל ללכת נגד הזרם. בייחוד כשמדובר בהימור של הכל או כלום על הכסף שלך. בטח ובטח לא קל כשנגידי בנקים, בנקאים, אנליסטים ומנהלי קרנות גידור בטוחים שאתה פסיכי ומזרימים לשוק טריליוני דולרים אופטימיים נגד ההימור שלך. לכן הדמויות שלואיס חושף הן קיצוניות. אקסצנטריות, אובססיביות, נטולות עכבות, נון קונפורמיסטיות. יש שם עורך דין שנוא וחסר בושה, שמעליב בפומבי את בנקאי ההשקעות הגדולים; יש שם מנהל השקעות דחוי חברתית ובעל עין אחת, שרואה טוב מכולם את הפיאסקו; יש אנליסט חסר ביטחון מתחתית הערימה של וול סטריט, שבכל זאת הוא מהראשונים להבין כמה זבל מסתתר במשכנתאות הסאב־פריים, באג"ח שהתבססו עליהן ובמכשירים המורכבים שנבנו על השום־כלום הזה. המשותף לכולם הוא החריגות, היותם מחוץ למעגל המקובל, שהפכה אותם לכאלה שלא חשוב להם לשאת חן. לכן הם מצליחים לראות בהמולה את העובדות הכואבות.

לואיס הולך בעקבות גיבוריו בניסיון להבין את דרך החשיבה הייחודית שלהם. את הפחדים, ההיסוסים, התדהמה כשהם מזהים בועת נדל"ן מטורפת שצומחת מתחת לאף ואיש פרט להם אינו שם לב אליה. הוא מצליח להעביר את החרדה שאוחזת בהם, כשהם מנסים למשוך בשרוול של אלה שאמורים היו לדעת ולהזהיר, ונענים בבוז. אף על פי שהבוז הזה שווה לגיבורים שלו המון כסף - הם הרי הימרו נגדו וזכו - הם מבוהלים עד העצם. הם לא מבינים איך זה שכולם חושבים הפוך מהם.

פרוסה אחר פרוסה נחשפות בספר העליבות ותאוות הבצע של וול סטריט. מכיוון שהקריאה היא לאחר מעשה, אחרי שהשווקים קרסו, בנקי השקעות נעלמו ומיליוני אמריקאים גילו שאין להם בית, מדובר בחוויה מצמררת. הצמרמורת מתגברת בגלל ההבנה שבתוך המערכת דבר כמעט לא השתנה באופן מהותי. רק בימים האחרונים התבשרנו כי 23 מדינות בארצות הברית הקפיאו את עיקולי הבתים של חייבי משכנתה בעקבות עדויות מתרבות על זיופים ורשלנות בעריכת המסמכים. מי שקרא את התיאורים בספר, המגוללים את הדרך שבה הוענקו עוד ועוד משכנתאות מופרכות בגודלן לעלובי החיים בשממה האמריקאית, לא מופתע.

בשבוע שחלף מאז שסיימתי את הספר אני מתהפך על משכבי, מילולית, בניסיון להבין אם גם אני נהנה מיכולת ניתוח עצמאית, חשיבה נון קונפורמיסטית, קבלת החלטות לא מקובעת ואפשרות לשים קצוץ על מה שכולם אומרים. המסקנות, לצערי, לא גרמו לי לישון טוב יותר. הבועה הבאה עלולה להתהוות מתחת לאפי בלי שאשים לב - וממילא בלי שאוכל להרוויח מהימור נגדה (כדי להוסיף מכאוב התחלתי לקרוא את "הברבור השחור" של נאסים טאלב, שכל כולו שיר הלל לנון קונפורמיסטים שמרוויחים המון).

אבל השבוע הבנתי שאני עצמי בועת נדל"ן. זה קרה אחרי שביקרתי שוב בבנק משכנתאות כדי לבדוק את האפשרויות שלי (כבר גוללתי כאן את ניסיונותיי לעבור עם משפחתי לדירה גדולה יותר, שהסתיימו בהטחתי אל קרקע המציאות). גם אם אינכם מתכננים לרכוש דירה, כדאי לכם לברר לגבי משכנתה. זה יעשה לכם מצוין, אני בטוח שמזמן לא הרגשתם כל כך עשירים. השבוע, למשל, הציעו לי 1.2 מיליון שקל. היו מציעים יותר, אילו ביקשתי. את הסכום האסטרונומי הזה - לפחות בעבור זוג שכירים שחצו את גיל 40 וניתקו את הקשר עם הדוד עידן עופר - הבנקאי המחויך שמולך מפרק בדקות ל"ר־צועות". 400 אלף צמוד פלוס ריבית קבועה, 300 אלף צמוד בריבית משתנה, 250 אלף פריים לא צמוד, עוד 250 צמוד לדולר. בשיטת המקרוני זה נראה פחות מבהיל. ואז הוא אומר "בוא נפרוס את זה ל־30 שנה", והופ, יוצא רק 5,500 שקל בחודש. הוא כמובן ממלמל משהו על פריים שנוטה לעלות, דולר הפכפך, קנסות יציאה וכיוצ"ב, אבל נשמע כמו אותיות קטנות בסוף הפרסומת.

גם הוא וגם אתה יודעים שאין סיכוי שתוכל לעמוד בתשלומים האלה לאורך שנים ולהחזיר את מלוא ההלוואה. מדובר בסכומים שילכו ויגדלו, יתווסף אליהם ביטוח חיים שיתייקר, והם יימתחו עד שבע שנים אחרי הפנסיה. איזה פנסיונר יחזיר 7,000 שקל בחודש משכנתה? לכן הפקיד מציע "תחנות יציאה". אפשרות קוסמת להחזיר חלקים במכה אחת, "כשפתאום ייפול עליכם כסף". מאיפה ייפול, אתם תוהים ומביטים למעלה. ובכן, מדובר במעין שם קוד, קריצה מוסכמת ליום ההוא שבו תלוו את הוריכם שיחיו בדרכם האחרונה. הבנק כמובן לא יודע אם האופציה הזו, או כל אופציה אחרת לסכום כסף שפשוט יגיע יום אחד, בכלל רלבנטית. אין לו מושג כמה אחים יש לכם, איך תתחלק הירושה והאם היא בכלל קיימת. אין לו גם מושג אם יש לכם קרן השתלמות שעתידה להשתחרר, האם תקימו עסק מניב, או שאולי אתם בכלל מהמרים בשורט נגד מקום העבודה שלו. זה לא מפריע לו לטעת בכם את התחושה שזה יקרה יום אחד. בינתיים קחו כסף.

כשחזרתי הביתה, הבנתי שאם המודל העסקי של בנקי המשכנתאות מבוסס על קריצה, אז הבועה כבר כאן. שאלפים רבים של לווים כבר לקחו משכנתה שבעתיד לא יוכלו לעמוד בתשלומי ההחזר שלה. אלפים אחרים משלימים בימים אלה ממש את המירוץ המייגע למשכנתה, רגע לפני שסטנלי פישר נותן להם עוד מכת ריבית בראש. עכשיו נשאר לי לנסות להבין נגד מי להמר. נגד הבנקים, שיצטרכו בבוא היום להפריש לחובות מסופקים ולהשקיע הון כדי לממש נכסים? נגד יזמי הנדל"ן שרוכשים קרקע במחירים אסטרונומיים, כאילו מאגר רוכשי דירות היוקרה הוא בלתי נדלה? נגד חברות הביטוח, שמבטחות חלק מהסיכונים הללו? נגד חברות הבנייה שיישארו בלי עבודה?

מופרך? השוק בארץ שמרן? הכללים נוקשים? הפיקוח קפדני? אני חוזר ומפנה אתכם לפגישה קצרה, חינם, עם פקיד המשכנתאות הסמוך למקום מגוריכם. לא תאמינו מה שתחרות בין הבנקים, ריבית נמוכה במשק, בונוסים על תוצאות ומחירי נדל"ן בשמים יכולים לעשות. אחרי הכל, גם הגיבורים של "מכונת הכסף" לא האמינו לממצאים שלהם עצמם, כשגילו שכמעט כל הכלכלה האמריקאית עומדת על הונאת מקרקעין אדירה. אחרי שהתעשתו, הם הפכו את זה להמון כסף.

לפני סיום, הספר "מכונת הכסף" יצא בהוצאת ידיעות אחרונות וכלכליסט, ומכאן שאני חשוד מאוד בכך שיש לי אינטרס כלכלי ישיר בקידום המכירות שלו. ובכן, הדברים אכן כך. תסמכו עליי.