וואו, כמה שאני טוב

יורם טורבוביץ' כוכב־על. די לחזות בו בהופעה שבה הוא שוטח את טיעוני הלקוח שלו, דלק אנרגיה, כדי להבין שמדובר בסופרסטאר. רהוט, שופע ביטחון עצמי, בקיא בכל פרט, דו־לשוני, ממוסמך עד צוואר, חד תגובה, ובתוך כל זה גם יורה בדיחות בקצב, "מקליל את האווירה", "מפרק מוקשים", "מצליח לגעת". יגאל ארנון, אבא אבן וישראל קטורזה באיש אחד.

על הפרק תמלוגי הגז, וטורבוביץ' בא לתת שואו. בטי שירט בלתי מחויטת, נבדל במפגיע מאנשי החליפות של דלק אנרגיה שמלווים אותו כקהל מעודדות, עממי במובן המולטי־מיליונרי של המילה - יו"ר הדירקטוריון הוא הצגה של איש אחד. אוי למי מאנשי הקבוצה שלו שיאחר, אבוי לזה שיפריע, יקרע את חוט המחשבה או אפילו ינסה לסייע באזכור איזה פרט שהטורבו אולי שכח. הוא לא שוכח.

רק בשלב מאוחר נופל לך האסימון. אחרי שעה של הופעה רצופה, רגע לפני מחיאות הכפיים, אתה מבין שבעצם כלל אינך הקהל שאליו ההופעה מכוונת. טורבוביץ' בא ליהנות קצת מעצמו, ובעיקר להרשים עוד קצת את בעלי הבית.

מדובר בכישרון נדיר. מאז שעזב את רשות ההגבלים העסקיים טורבוביץ' עבד אצל הרבה מאוד אנשים עשירים וחשובים, וכולם יודעים רק להחמיא לו. אודי רקנאטי, שדסק"ש שלו תחת מנכ"לות טורבוביץ' צללה לתהומות, אומר ש"היה תענוג לעבוד עם יורם". אהוד אולמרט מגדיר אותו "המוכשר והמבריק שבעוזריי", חרף העובדה שהמוכשר והמבריק התפוגג מתפקיד ראש הלשכה יממה לאחר שאולמרט הודיע שלא יתמודד בפריימריז של קדימה. גבי לסט, יו"ר דלק אנרגיה עד לאחרונה שהוזז מתפקידו כדי לפנות מקום לטורבוביץ', מגדיר את המהלך כ"התנדבתי לפנות את המקום". אין מה לומר, טורבוביץ' יודע לעבוד כלפי מעלה. 

טורבוביץ' יהודי חכם. מצויד ברזומה מהמרשימים שיש - קצין ב־8200, מתמחה בעליון, ד"ר למשפטים מהארווארד, הממונה על ההגבלים הראשון שידענו לנקוב בשמו - ומגובה ברשימת קשרים שהיתה גורמת לשמעון פרס להסמיק, הוא מהלך קסם על בעלי בית עם ארנקים תפוחים. כל אחד מהם רוצה אחד כזה אצלו, יעלה כמה שצריך.

והוא עולה. 5 מיליון שקל מצנח זהב עם הפרישה מדסק"ש; 20 מיליון שקל על התיווך, זמן קצר אחר כך, במכירת דסק"ש לנוחי דנקנר; 40 מיליון שקל באופציות מדלק אנרגיה בתמורה ל־70% משרה, פלוס 50 אלף שקל בחודש משכורת לבזבוזים; אופציות ל־2.4% ממניות אזורים בתמורה לשליש משרה, פלוס 70 אלף שקל בחודש משכורת פלוס בונוס מהרווחים, אם יהיו בעזרת השם; וניתן להניח שגם לב לבייב, שהפך את טורבוביץ' ליועץ אישי, לא היסס לשלוף את הארנק.

יורם טורבוביץ'. מסדר בעיות צילום: שאול גולן

ובכן, טורבוביץ' רוצה, ומצליח, לעשות הרבה מאוד כסף. שווי המניות שהוא מחזיק בדלק קידוחים ובאבנר, למשל, כבר טיפס ל־170 מיליון שקל. אבל כשזו המוטיבציה המופגנת, קשה להשתחרר מהתחושה שרגע לפני שהוא מקבל על עצמו ג'וב חדש, השאלה "כמה הרבה כסף תשלם לי" מקדימה שאלות אחרות. זה לגיטימי, כמובן. אבל זה מקבע אותו בעמדה של מי שמצליח לגבות שכר עצום על מיומנויותיו וקשריו המופלאים. לא יותר. טורבוביץ' לא מנהל דבר בפועל, לרוב הוא לא עומד בחזית, והוא לא יוצר דבר חדש שלא היה קודם. טורבוביץ' מסדר בעיות גדולות של אנשים גדולים עם המון כסף.

הדיון הזה לגופו של טורבוביץ' לא היה צריך לעניין, אלמלא תשובה הציב אותו בחזית המאבקים סביב תגליות הגז. חרף מעלותיו המרובות, מדובר בבחירה שגויה. טורבוביץ' צורף לדלק בשלב הסופי, אחרי שהקודחים קדחו והגז נמצא, כדי לתפור את המימון הדרוש להפקה, לעזור עם הרגולציה ולסייע במציאת לקוחות בחו"ל. שלא מרצונו, הוא נקלע למאבקים תקשורתיים שאינם מרחב המחיה הטבעי שלו.

עד היום לא דבק בו ולו רמץ של כישלון. דסק"ש שקעה? אולמרט הסתבך בשחיתויות? חרפת מלחמת לבנון השנייה? טורבוביץ' מנער קלות את הבגדים וממשיך הלאה. הנה, רק באחרונה הפסידה קבוצת דלק במאבק על מיקום מתקן קליטת הגז מקידוח תמר. מישהו ראה ליד זה את טורבוביץ'?

את הקרב הזה הוא הפסיד משום שהיה רובו ככולו אמוציונלי. בתקשורת קראו לו "הקרב על חוף דור", והוא נתפס כמאבק בין איש עשיר מדי לבין תושבים זועמים וחוף יפהפה. במגרש הזה לטורבוביץ' אין יתרון. אסי שריב, שעבד איתו אצל אולמרט, הגדיר את עבודת טורבוביץ' כ"שקט וקר כמו רוצח שכיר". הוא לא בנוי לשחק אמוציונלי. אלא שסוגיית התמלוגים שמתלהטת כעת היא אך ורק אמוציונלית. תגליות הגז נוגעות בעצב הרגיש של הישראלים למודי אמברגו הנפט, שכבר בגיל הגן ידעו לומר "אופ"ק" ולצרף קללה עסיסית. והאזרחים האלה, של מדינה מוקפת אימפריות נפט שחלמה על התגלית שתהפוך אותה לבלתי תלויה, מרגישים שלוקחים להם את התגלית הנכספת מהידיים. מדובר בנרטיב פשוט להפליא - והניסיון לגרור את הוויכוח לתחום הרציונלי עתיד לנחול כישלון חרוץ.

זה בדיוק מה שטורבוביץ' עושה. עם המסמכים, סעיפי החוק, ההבחנות הדקות בין תמלוגים למס, ניירות ההסכמים, פלפולי הרטרואקטיביות, האיומים המרומזים על לחץ אמריקאי (בעמוד הבא אפילו דני גילרמן יוצא ממחבואו לשם כך), וכמובן הדיבורים על "לא מוסרי, לא הוגן ולא חוקי". אזרחים קשי יום לא אוהבים לשמוע מאנשים כה עשירים הטפות מוסר.

צריך לומר את האמת: תשובה יפסיד כך או כך. ועדת ששינסקי צפויה לשנות את משטר תמלוגי הגז כלפי מעלה. אבל גם אם תשובה יצליח במאבקו ולא יגדיל את התשלום למדינה, הוא ייתפס כטייקון כוחני, רודף בצע, כזה שצריך לחכות לו בסיבוב כדי לזנב בו היכן שאפשר. העצה הכי טובה היתה לומר לתשובה להוביל מהלך של פשרה. יזומה, פומבית, מרככת לב. לא כזו שממתינה להכרעת ששינסקי ודבקה בקוצו של תמלוג, אלא כזו שמובילה מהלכים. שאומרת "אלוהים נותן גשם בעתו", והגשם צריך לטפטף על כולם. בואו נתחלק באופן שיאפשר לי ולשותפיי להרוויח, אבל לא ישאיר תחושת גזל אצל האחרים. אלא שבמשחק הזה, למכונה האנושית המיומנת שעולה 40 מיליון שקל אין יתרון. להפך.