הגרינשפונאים
טור נרגן מעומק הלב על האנשים המחשבים בקפדנות את דרכם לצמרת
נתחיל בקביעת עובדה על עצמי: אני לא מאמין לנדב גרינשפון. אני, באופן אישי לגמרי, לא מאמין שגרינשפון, כאשר היה סמנכ"ל ממורנד, חברת האחזקות הפרטית של לב לבייב, החליט להתייעץ דווקא עם מנהל תיק ההשקעות המשפחתיות שלו ולמסור לו פרטים על עסקה מתרקמת בין ממורנד לחברת פוקס - ושהוא עשה את זה בלי שתחלוף במוחו המחשבה, ולו לרגע, שאותו מנהל השקעות עלול לעשות במידע הזה שימוש ולמהר לרכוש ממניות פוקס.
אני, באופן סובייקטיבי לגמרי, מבסס את האי־אמונה שלי על היגיון אנושי ועל אינטואיציה בריאה. אין לי מידע מעבר למה שנחשף בכתב האישום שהוגש נגד גרינשפון במסגרת עסקת הטיעון שנחתמה איתו. אבל דווקא כתב האישום הלקוני, ובצדו עסקת הטיעון הסופר־מתוחכמת שהוגשה לבית המשפט, גרמו לאינסטינקטים שלי להרים גבה.
נדב גרינשפון צילום: גלעד קוולרציק עבירות של שימוש במידע פנים הן עבירות שלא פשוט להרשיע בהן. במקרה של גרינשפון, נדרש היה להוכיח גם שהוא מסר את המידע על המגעים עם פוקס וגם שהיה יסוד סביר להניח שייעשה במידע הזה שימוש. לא מעט נאשמים זוכו בעבר, בדיוק בגלל הקושי להוכיח את שני אלה. ואם ממילא הנחת היסוד היא שנאשם אינו מודה בעבירות שלא ביצע - הרי שהבחירה של גרינשפון להודות מרצונו באשמה משאירה אותו בדיוק עם זה: אשמה.
אכן היו לגרינשפון, כיום סגן יו"ר אפריקה ישראל ואיש אמונו האהוב של לב לבייב, נסיבות מפתות למהר ולהודות באשמה. הבולטת שבהן היתה עסקת טיעון נוחה עד לזרא שנרקמה בעבורו, ולפיה הוא יודה אך לא יורשע, והתביעה תסתפק בקנס של 750 אלף שקל ובשירות למען הציבור. גרינשפון גם חסך לעצמו עלויות כספיות ונפשיות של ניהול משפט ארוך, והסיר מעליו את הסכנה של הגבלות על פעילותו כמנהל במקרה של הרשעה. ועדיין, אנשים ישרים מוכנים לשלם הרבה מאוד כדי שיוסר מעליהם כתם של אשמה. גרינשפון החליט לוותר על הקרב הזה.
אבל הדיון בגרינשפון, אגב פרשת מידע הפנים, הוא בעצם עילה להאיר תופעה רחבה יותר: ה"גרינשפוניזם". הגדרתה חמקמקה. הגרינשפוניזם יכולה ללבוש צורות שונות אצל אנשים שונים. ובכל זאת, בהכללה, ניתן למצוא קווים משותפים לרוב הגרינשפונאים: הם צעירים בגילם; הם מכווני מטרה — הגעה לצמרת העסקית; הם תאבי כוח; יש להם מידה נכבדה של קסם אישי; ולעולם יהיה פטרון רב־עוצמה מעליהם, שממנו הם שואבים את סמכותם ולכן רצונותיו הם דברי אלוהים חיים.
עיקרון יסוד הוא שלגרינשפונאים אסור לטעות. טעות שלהם עלולה לעלות ביוקר לפטרון, והוא הרי שלף אותם ממשרד רואי החשבון או עריכת הדין שבו עבדו בדיוק מפני שהם היו מחושבים, מדויקים, משוללי טעויות וידעו לקרוא אותו טוב כל כך. מכאן נגזר האיסור שהם נטלו על עצמם מרצונם: להימנע מכל פעילות ספונטנית.
גרינשפונאי, שיכול להיקרא גם ורמוסאי (ע"ע מנכ"ל פסגות), וַלַסי (ע"ע קבוצת דלק) או פלדאי (ע"ע קבוצת אריסון), לעולם, למשל, לא יתפתה לומר בפומבי את דעתו. הכוונה היא לדעה ממש, מבוססת חשיבה עצמאית, לא לכזו שנבחנה מבעוד מועד כדי לוודא שהיא עולה בקנה אחד עם זו של הפטרון. לא משנה באיזה תפקיד רשמי רב־רושם הוא מחזיק, גרינשפונאי אמיתי לעולם לא יתפתה לומר דבר מה לציטוט בלי שיעמוד לצדו איש יחסי ציבור מיומן. למען האמת, גרינשפונאי מנוסה יהיה מצויד ב"חברים של גרינשפונאי", שיודעים לומר בגוף שלישי מה הגרינשפונאי שלהם חושב והיה רוצה לומר - אילו יכול היה לומר בפומבי את מה שהוא חושב.
האיסור לטעות מצמצם כמעט לאפס את נכונותם של הגרינשפונאים להסתכן. היצירתיות שלהם מעונבת, מחויטת, חשבונאית, מתועלת לקליעה נכונה לרצונותיו של הפטרון. כל צעד שלהם מחושב עד אחרון הפרטים. תקלות מצערות, אם הן קורות (ע"ע פרשת מידע הפנים או החשדות בפסגות), נובעות מסיבה אחת בלבד: דחף שאינו בר כיבוש להצליח ולהוכיח. וגם אז, כמו במקרה של נדב גרינשפון, הם יתקנו את התקלה על ידי קבלת ההחלטה שתסיר במהירות המרבית את המכשול שנוצר בדרכם.
בתמורה לכל אלה, הם מתוגמלים היטב: בכסף, בתוארי ניהול מכובדים, בפרגון מהפטרון, ובהבטחה הנרמזת שאם רק יתמידו, יום אחד ייהפכו לחשובים מספיק כדי שיהיה להם גרינשפונאי משל עצמם.
גרינשפונאים הם ללא ספק אנשים רבי־כישורים. משכילים, חרוצים, אמביציוזיים. לכן באופן טבעי הם מאיישים לעייפה את רשימות "הצעירים המבליחים", "ה־40 שבדרך למעלה", "המבריקים של 2020" וכיוצא בזה דירוגים לרגע שהעיתונות הכלכלית חוטאת בהם מעת לעת. הרשימות הללו חושפות שכבת מצוינות אמיתית, אין ויכוח, אבל זו מצוינות שמקדשת כמעט אך ורק את האידאל של ההישגיות הקפיטליסטית.
ממני, באופן אישי, רשימות כאלה מוציאות הרבה רוע. למה בעצם? הופ, תפסנו אותך. הנה אחד שגיל 40 כבר מאחוריו (אמת), אבל לא מספיק מאחוריו (42) כדי שירגיש בטוח מול צעירים מבריקים כאלה. מה שנשאר לו זה להיות נרגן בטור שלו. האמת, אילו ידענו את זה מההתחלה, לא היינו קוראים אפילו עד לפה.
