תשקיף: דן חלוץ. לא נחוץ

הרמטכ"ל הפורש החליט לעבור לתיאטרון. בראיון לעיתון יומי גדול, לקראת סיום הקדנציה שלו, אמר שתיאטרון תמיד משך אותו ושכבר כילד ידע שיש לו כישרון משחק. באותו ראיון הוא סיפר שבהצגת הסיום ביסודי הוא קיבל את התפקיד הראשי. נושא ההצגה היה "שלח את עמי", והרמטכ"ל הפורש שיחק בה את ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר. עם נעלי גולדה שחורות ופאה עם קוקו מגולגל מאחור, הוא דקלם בקול נשי את דבריה המרגשים של מאיר בבית הכנסת הגדול במוסקבה. ההצגה היתה הצלחה, ובעמק שבו גדל הרמטכ"ל הפורש ניבאו לו עתיד מזהיר כשחקן. אלא שמהלכם של החיים הוביל אותו לפנימייה צבאית דווקא, ומאז השאר היסטוריה.

לקראת הפרישה הצפויה מצה"ל קיבל הרמטכ"ל הפורש הצעות מפתות משתי מפלגות גדולות ומארבע חברות, גדולות אף הן. כולן ביקשו לצרף אותו לשורותיהן, אבל הוא דחה את כל ההצעות. באותו ראיון לעיתון גדול הסביר שתיאטרון, בדיוק כמו צבא, זה טוטאלי. שמרגע שהחליט שהוא עובר לתיאטרון, ישקיע את כל־כולו שם. זה הכל או כלום, אמר. והיום, כשהוא רק בן 50, הילדים כבר עזבו את הבית ויש לו פנסיה נאה, זה הזמן לעשות משהו בשביל הנפש שקצת הזניח לאורך כל השנים, בגלל המחויבות העצומה לתפקידו הצבאי.

דן חלוץ. ייכנס לפוליטיקה? צילום: בועז אופנהיים

שלושה פרשנים צבאיים שצוטטו בסוף הראיון קבעו נחרצות כי בסופו של דבר הרמטכ"ל הפורש יתפתה ויסכים לאחת ההצעות מן המפלגות הגדולות, או לג'וב עסקי ששכרו בצדו. אחרי הכל, הם הסבירו, זו ההזדמנות שלו לעשות לביתו. אבל מהר מאוד התברר שהרמטכ"ל הפורש לא פטפט סתם באותו ראיון. הוא התכוון לדבריו ברצינות, בדיוק כמו שהתכוון ברצינות לכל דבר שיצא מפיו בקריירה הצבאית שלו. עם שחרורו יצא לחופשה בת שבועיים בגליל, לבד עם אשתו, ומיד כשחזר התייצב למבחנים בסטודיו של ניסן נתיב. ביום הבחינה הוא ישב בקצה המסדרון כאחרון הנבחנים והמתין שיקראו לו. כשנקבו סוף סוף בשמו, קם מהספסל ולקח נשימה עמוקה. ניכר עליו שהוא מתרגש. מישהו לידו אמר לו "בהצלחה, הרמטכ"ל הפורש", והוא חייך בתודה ונכנס לאולם.

פרוז'קטור גדול סנוור אותו כשעלה לבמה ובקושי אפשר לו לראות משהו. קול גברי שישב בשורת המושבים הקדמית באולם קרא בשמו וקצב לו חמש דקות להציג את הקטע שהכין. הרמטכ"ל הפורש לקח עוד נשימה עמוקה, ניער את הרגליים, סימן לפסנתרן להתחיל ונתן את הקטע שלו. זה היה מתוך המחזמר "סיפור הפרברים", כולל צעדי הריקוד המפורסמים לצליליו של ברנשטיין. היתה לרמטכ"ל הפורש חולשה למחזות זמר תקופתיים. הלך לו מצוין. הפסנתרן היה מתואם איתו, הצלילים הזרימו אדרנלין בעורקיו והריקוד קלח. שבועיים עבד על הקטע עם אשתו בגליל, והתוצאות ניכרו. הוא היה כל כך משכנע, עד שהבוחנים נסחפו ומחאו כפיים בסוף הקטע. כשהמוזיקה הסתיימה הם שוב היו קורקטיים וביקשו שימתין לתשובה, אבל עמוק בלב הוא הרגיש שהוא עשה את זה.

בחלוף ארבעה ימים הגיע מכתב שהזמין אותו להצטרף ללימודי המשחק. הרמטכ"ל הפורש, שעכשיו כבר קראו לו בעיתונים סתם "הרמטכ"ל לשעבר" או "מי שהיה הרמטכ"ל", לא ידע את נפשו מרוב שמחה. הוא כבר חשש שאחרי כל השנים בצבא והמלחמות הרבות, לא יוכל להרגיש כך יותר.

הסיפור הדמיוני הזה נשמע מופרך לחלוטין. חרף העובדה שהוא מתרחש בארץ והדמויות בו דוברות עברית, אין לו שום קשר למציאות הישראלית. אנשי צבא כאן, ורמטכ"לים בפרט, לא פורשים כדי לצייר, לכתוב, לשחק, ללמוד או סתם להיות עם הילדים שלא נהנו מהם שנים ארוכות. הם הולכים או לעסקים או למה שמכונה כאן "הפוליטיקה".

וכך, בראשית השבוע התבשרנו שהרמטכ"ל הפורש לשעבר, דן חלוץ, שכבר פנה לעסקים, מאיים כעת לפנות לפוליטיקה, ש"בוערת בעצמותיי". האמת, זו מלאכה קלה מדי למנות את הסיבות לכך שמדובר ברעיון דבילי. לכן נקצר וניצמד לעובדות: חלוץ היה רמטכ"ל שהוביל את צה"ל למלחמה שנוהלה, איך נגיד, ממש מחורבן. ועדת וינוגרד קבעה שחלוץ "אחראי אישית ופיקודית לעובדה כי ביום הפקודה לא היו באמתחתו תוכניות מוכנות ריאליות להסלמה בזירת לבנון". היא מצאה "כשלים חמורים של הצבא ושל הרמטכ"ל לשעבר בראשו". היא קבעה ש"ערכים בסיסיים ביותר של צה"ל נפרמו במלחמה". היא סיכמה וקבעה ש"מלחמת לבנון יצרה שבר בין צה"ל ובין החברה בישראל". לקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר אפילו אצל חלוץ חלחלה ההבנה שהוא צריך להתפטר.

לרגע קצר, אחרי פרישתו, נדמה היה שבעלי החברות מתחרים ביניהם מי יוכל להגיד שהוא מעסיק את הרמטכ"ל לשעבר. הפור נפל לבסוף על הסטארט־אפ סטרלינג, שחלוץ נהפך ליו"ר שלו עד לפרישתו לפני כמה שבועות; ועל קמור מוטורס, יבואנית ב.מ.וו, שחלוץ משמש עדיין מנכ"ל שלה.

סטרלינג, המפתח ומייצר אנטנות ללוויינים, הוא סטארט־אפ שהתקשה לייצר רווחים עוד לפני הגעת חלוץ, והמצב לא השתנה דרמטית גם בתום כהונתו. 2009 הסתיימה עם הפסד של 11 מיליון שקל והערת עסק חי בדו"חות.

קמור מוטורס סיימה את 2008, שנת הניהול הראשונה של חלוץ, עם ירידה בהכנסות וצניחה של 72% ברווח הנקי. את 2009, שנת הניהול השנייה שלו, היא סיימה בהפסד של 6 מיליון שקל. ברבעון הראשון של 2010 החברה עברה לרווח, אך התזרים עודו שלילי. תוצאות עסקיות, נאמר בהגינות, אינן תלויות רק בעומד בראש החברה. לכן לא נאמר שחלוץ נכשל בפרק הניהול שלו. אבל אפשר להסכים שלא נחשף כאן ג'ק וולש ישראלי. ואפשר לנסח זאת כך: בשלב זה לפחות, המהלך העסקי הזכור ביותר של חלוץ הוא עדיין מכירת תיק המניות שלו, ביום הראשון למלחמת לבנון השנייה.

וכאן הסיפור הדמיוני לעיל יכול להיהפך למציאות. אם חלוץ אכן אדם ערכי שחושש מהכיוון שאליו המדינה הולכת, אסור לו להיכנס לפוליטיקה. הוא צריך לשמש דוגמה לכך שמי שכבר היה בצמרת וכשל כישלון מוכח, מפנה את מקומו לאחרים. הוא יכול ללכת לכתוב, לצייר, ללמוד מתמטיקה או לנסות תיאטרון. אנחנו פוטרים אותו מלשאת שוב בעול הציבורי המכביד. גם אנחנו וגם הוא נצא נשכרים.