תשקיף: אסלי נגד גודזילה

בואו נעשה תרגיל קצר בקריאת קורות חיים של מיליארדרים. נתחיל עם חיים סבן: הוא היה נגן הבס של להקת האריות, שמעטים עוד זוכרים מה ניגנה אבל היא עברה ליד אריק איינשטיין והדשא של אביגדור, אחר כך הפיק את פסטיבל שירי הילדים, ובשנות השבעים נטש לחו"ל בעקבות חלום הכסף הגדול. את המיליארדים הראשונים עשה בזכות סדרת טלוויזיה יפנית במקורה, שעברה עיבוד לאמריקאית והניבה תוצאה שניתן להגדירה כמפגרת. מיליוני בובות פאואר ריינג'רס שנמכרו אחר כך הכאיבו לכל הורה כמעט, בלב ובכיס, ותמורתן ריפדה את חשבון הבנק של סבן. המיליארדים הבאים הגיעו מערוץ פוקס פמילי, שגלגוליו ממשיכים לחנך עד היום את הילדים לנוירוטיות, ואחר כך מערוץ גרמני, שבעניינו אמר סבן שנאלץ לכפות על מנהליו את שידור הסדרה "בטי המכוערת", כי "זו אמנם לא סוגה עילית, אבל זו סוגה רייטינגית".

חיים סבן. סחבק צילום: בלומברג

עכשיו נעבור למיליארדר מוכר אחר, סמי עופר שמו. הוא היה ממתנדבי הצי הבריטי במלחמת העולם השנייה, סא"ל בצה"ל, ממקימי חיל הים, עולה חדש ויזם חרוץ שהקים בעשר אצבעותיו אימפריית ספנות בינלאומית וזכה לאות מסדר האימפריה הבריטית. תרומותיו עד היום הצטברו למאות מיליוני דולרים שהוזרמו לאין ספור תחומים, מקרן למימון תרופות לחולים שידם אינה משגת, דרך מרכז רפואי שלם ומרכז אקדמי מצליח ועד אצטדיון כדורגל. באחרונה החליט לחזור ולהשתקע בישראל, לאחר שנים שבהן חי בלונדון.

די בקריאה מהירה כדי לדמיין כיצד הרזומה של עופר יכול היה לבנות אותו כגיבור מקומי של ממש, ואילו זה של סבן יכול היה להוביל להוקעתו כנפולת של נמושות, שעשה מיליארדים בלי לתרום תרומה מהותית - של עשייה, לא כסף - למדינה שבה גדל. אז איך זה שסבן נתפס אצלנו כמעדן חומוס אסלי, ואילו עופר הוא סתם שקשוקה רומנית?

סבן מחפש לחזור ולהשקיע בישראל, כך התפרסם השבוע ב"כלכליסט". לפחות לפי ההצהרות שדלפו, על הפרק השקעה של המיליארדים שהניב לו האקזיט בבזק. אכן ידיעה משמחת. אבל שווה לעצור לרגע ולצפות שוב בפרק של סבן בבזק.

המיליארדר עשה סיבוב מצוין על אחד הנכסים האיכותיים והיקרים של מדינת ישראל.

ב־2005 שילמה הקבוצה בראשותו 4.2 מיליארד שקל תמורת שליטה במונופול התקשורת הממשלתי, וארבע שנים אחר כך מכרה את בזק תמורת כ־6.5 מיליארד שקל - ובדרך חילקה לעצמה מאות מיליונים כדיבידנד. חלק ניכר מהרווחים הגיע בזכות ניהול מוצלח. לחלק האחר אחראית התחשבות הרגולטור.

גם משפחת סמי עופר עשתה עסקה מצוינת כאשר רכשה ב־2004 מהמדינה את הבעלות המלאה בחברת הספנות הממשלתית צים. בסוף אותה שנה כבר רשמה צים רווח נקי של 172 מיליון דולר, והחברה רק הלכה והוסיפה לרווחי המשפחה, עד הבלימה העולמית ב־2008, שהסתיימה בהפסדים כבדים ובאחרונה הסדר עם בעלי האג"ח של החברה.

סמי עופר צילום: מאיר אזולאי

אבל בעוד הפרטת צים הולידה את מחאת השקשוקה וקיבעה את המעמד של העופרים כסמל המוקע של ההון־שלטון, הרי שהמהלך בבזק נחשב עד היום כהפרטה המוצלחת ביותר. איל גבאי, אז מנהל רשות החברות הממשלתיות, התפייט אחריה: "ההפרטה אינה רק השיא שלי בתפקיד, אלא השיא בקריירה המקצועית של כל אדם". הרוח החיובית הזו ממשיכה ללוות את סבן גם לאחר שהתברר, לפני כחצי שנה, שהסיבוב שלו בבזק היה כלכלי גרידא, חף מסנטימנטים, שעה שאנחנו עוד מסונוורים מפיסות הרגש הציוני שפיזר סביבו.

איך זה שאנחנו מוכנים לסבול מטייקון אחד את מה שלא נעלה על דעתנו לקבל מטייקון אחר?

יש יותר מסיבה אחת. למשל העובדה שסבן עושה את רוב עסקיו בחו"ל וכל הגעה שלו מלוס אנג'לס לארץ נתפסת כמחווה משמחת. לכן גם מי שמחפש ביקורת על סבן, ייאלץ לאתר אותה בתקשורת האמריקאית - וימצא אותה די בקלות. עופר, לעומתו, ניהל בישראל רבים מעסקיו, ועוד עם התמחות מטריפה בניהול משאבים מקומיים לרווחת משפחתו.

אבל יש סיבה חשובה יותר לפערי התדמית בין הטייקונים: סבן הוא סחבק. הוא מחבק בחום, הוא מחייך נהדר, הוא יודע לפרוט על כל מיני סוגים של מיתרים, הוא חבר של קלינטון - מה חבר, קלינטון מתגאה בכך שהוא חבר של סבן - הוא דמוקרט שתורם למפלגה מיליונים, והוא לא מפסיק לחבק. אי אפשר לזלזל בזה. בכלל לא. הנרטיב של סבן הוא של אחד משלנו. דרך הפריזמה שהוא מספק, הגשמת החלום נראית אפשרית. אנחנו לא מאוימים על ידו - להפך, אנחנו רוצים להיות כמותו. הרי סבן בעצמו אמר, לאחר שרכש לרגע נתח בזכיינית קשת, שהכל מזל ועבודה קשה: "בורכתי בצורה חסרת תקדים. אני צובט את עצמי בוקר וערב וחושב איך זה באמת קרה... תעבוד קשה והמזל ייקח אותך". אז אנחנו ממשיכים לעבוד קשה.

בספרו "מצוינים" מתמודד מלקולם גלאדוול עם השאלה מדוע אנשים עם נתוני פתיחה גבוהים מאוד ודומים זה לזה אינם מגיעים לאותם הישגים. גלאדוול מדבר על "אינטליגנציה מעשית", שפירושה "הידיעה מה לומר למי, מתי לומר את זה ואיך לומר את זה כדי להשיג תוצאה מקסימלית". כשמשווים בין סבן לעופר, הפערים באינטליגנציה הזאת עצומים.

סבן הוא גאון של אינטליגנציה מעשית. כשהוא פורט את הנכסים שלנו, אנחנו שמחים לרקוד לצלילי מיתריו. עופר בור גמור בתחום. הוא רחוק מלהיות סחבק. למען האמת, כמו אהוד ברק, הוא גם לא נחמד ולא סימפטי, והוא נהנה בערך מאותה אהדה ציבורית. גיבור ישראל? אביר בריטניה? הצחקתם אותנו. עופר הוא האיש שהורס את ים המלח, מתעמר בעובדיו, מקים מונופול של מכוניות חשמליות ומתעקש בגאוותנות על חקיקת שמו במוזיאון תל אביב. גם אחרי 30 שנה באמריקה, סבן והתרבות הישראלית הם כמו כפפה ויד. סבן צמח להיות פאואר ריינג'ר, ואילו עופר הצמיח רק זקן מאוד לא מטופח ומשקפיים בלתי אפשריים. חשוב לזכור את זה, בפעם הבאה שסבן יפזר הצהרות ציוניות בדרך לרכישה החדשה.