אני, אבא

אין לי אשליות, אני רחוק מלהיות ג'ק קרואק. מסע הדרכים שלנו בן 800 הק"מ מוושינגטון לבוסטון כולל סטייה אמיצה לפאתי ניו יורק, חדירה לאי המבודד של פסל החירות, לינה במלונות דרכים מהוגנים מאוד שנבחרו לפי מדד "המזרנים שהכי כיף לקפוץ עליהם", ארוחות בוקר של 80 פנקייקס, סנדוויץ' "התקפת לב" בדיינר שמגיש מזון על צלחות חד־פעמיות - וכל זה במכונית יפנית, רחמנא ליצלן, שבחברת ההשכרה הבטיחו לי ששדרגו לי אבל גם הם וגם אני ידענו ששזרגו לי. למי אכפת.

הגענו לוושינגטון כדי לאסוף את הגדול למסע של שבוע. בנסיבות שלא כאן המקום לפרטן הוא עבר לחיות, למשך שנתיים, בפרבר סמוך לבירה האמריקאית עם מי שפעם היתה אשתי ועם משפחתה החדשה. הבחירה בחירות האישית מוליכה אותנו בנתיבים מפותלים ומפתיעים (על זה גם קרואק היה חותם). במהלך השנתיים הללו אני בעיקר "אבא סקייפ", מוגבל לרוחב הפס, מתאמץ לזהות את הניואנסים במבטא האמריקאי שנצבר אצלו ומתבשם מתמונות בדואר האלקטרוני שבהן שיערו מתארך משבוע לשבוע, כאילו החליט שלא יסתפר עד שיחזור לארץ (מרד? אני מקווה).

פעם בשלושה חודשים לערך מתאפשרת לנו פגישה של ממש, בישראל או באמריקה הגדולה. לא פשוט להיבנות מחדש כאבא פעם בשלושה חודשים. גם להיות אח אחת לרבעון זה עניין די מורכב. לכן כשאני מביט עכשיו לאחור במראה ורואה אותם שרים יחד, מימיני נהר האסטוניק היפהפה נשפך לאוקיינוס ולפניי עוד חמישה ימים שבהם אני אנווט את מה שיקרה בינינו, אני מתמכר לרגע לתחושה של אושר. היום, לפחות, אני מצליח לעמוד בהגדרה של העניין החמקמק הזה. אבא.

אמיר זיו ושניים מבניו

קונטיקט היא בועה, גם במונחים אמריקאיים. אחת המדינות הקטנות אך העשירות בארצות הברית, שמדורגת דרך קבע בצמרת מצעדי איכות החיים וההכנסה הממוצעת לנפש. ב־8002 היא הסתכמה שם ביותר מ־65 אלף דולר בשנה, הרבה מעל הממוצע האמריקאי. קרוב ל־80% מתושבי המדינה הם לבנים ממוצא אירופי, קו החוף הארוך עמוס מעגני יאכטות מנקרות עיניים. המקומיים, רובם בחיטוב מבוסס מזון אורגני, לבושים במעילי פליז סופר־מעוצבים ואולטרה־מותאמים לסופי השבוע הקרים, ולחלופין בחליפות היפר־מעודכנות בדרך לעבודה במשרד עורכי הדין שלהם. כך או כך, מבחינה אופנתית אתה נראה זוועה לידם.

השובע הזה מעורר קנאה, ובו בזמן מפיל עליך שיעמום. זו אמנם ההיכרות הראשונה שלי איתם, אך אני מניח שהקונטיקטים עמלו קשה כדי להשיג אותו. הם בוודאי ראויים לו. לפי הגישה האמריקאית, זהו הסדר העולמי כפי שהוא צריך להיות. כשלעצמי, זו כנראה אינה המדינה הראשונה שהייתי בוחר לטייל לאורכה. אבל היא זו שנמצאת בדרך לבוסטון, ולשם פנינו מועדות.

בבוסטון מחכים לנו אחותי, בעלה ובנם בן השנה. גם אותם הבחירה בחירות האישית הוליכה בנתיבים מפותלים. גם הם עדיין לומדים ללכת יחד כמשפחה, לשרוד את הלילות המקוטעים ואת מזג האוויר האיום רחוק ממעגלי התמיכה הישראליים, מהסבתות המבשלות ומהדודים שיכולים לתת כתף במאמץ הגידול. והם רק מתחילים את ההתלבטות

ההורית, עם דילמות של שפה שירכוש הילד בגן (של הרווארד), המנטליות החינוכית שתוקנה לו, הזמן הנכון להוליד לו אחות.

אני מגלה בצער שאין לי עצות טובות, גם ממרחק הניסיון שלי. ובכל זאת, התחושה היא שעצם נוכחותי מביאה תועלת. אחרי הכל, יחד עם שני הבנים השלמנו בליל הסדר מניין של שישה. משפחה.

"כל מה שאנושי אף פעם לא היה זר לך", הילדים מזייפים כמוני את שיר הנושא של ערן צור. אנחנו בני אותו גיל בערך ושנינו כבר מספיק מנוסים - אני מניח על סמך האזנה לדיסק - כדי לדעת שהעתיד עוד יאתגר אותנו בגדול. הוא כנראה לא טומן בחובו בית מרהיב על חוף האטלנטי. סביר יותר שהוא ידרוש מאיתנו השתדלות מתמדת, ויתורים לא קטנים וגם לא מעט אכזבות שנגרום לאנשים שחשובים לנו, חרף כל ההשתדלות הזו. זו המלאכה הבנאלית של החיים, אני לא טועה לחשוב שמדובר בגבורה מיוחדת. ובכל זאת, ברגעים שזה מצליח, בפרקי הזמן שבהם אתה עומד יפה במשימה, זה נחמד בסך הכל.