המאבק על בנק לאומי: החתול והשמנת

הנה אמירה מקרית מאחת מתוכניות הרדיו הפופולריות אתמול בבוקר (ב'): "אומרים שיש סכנה לניהול התקין בבנק לאומי אם גליה מאור תעבור מכסא המנכ"ל לכסא היו"ר", אמר השדרן, "אמנם אין עוררין על כך שהיתה מנכ"לית מוצלחת, אבל איך היא יכולה לפקח על גוף שהיא ניהלה זה עתה?" מקור האמירה הזו בחוסר הבנה.

ראשית, העולם מלא בדוגמאות הפוכות. אחת הבולטות היא של אלי הורוביץ, המנכ"ל המעולה של חברת טבע שהפך ברבות הימים ליו"ר, לאחר שהגיע לגיל הפרישה. במכון הטכנולוגי הטוב בעולם, MIT, זוהי אפילו שיטה ממוסדת: פעמים רבות הנשיא הופך ליו"ר לאחר שסיים את כהונתו. וראה איזה פלא, עד כה חברת טבע או MIT לא התדרדרו בעקבות הפרקטיקה הזו. עם זאת, זוהי כמובן אינה פרקטיקה הכרחית, ויש לשפוט כל מקרה לגופו. שנית, תפקיד היו"ר של החברה אינו לפקח על המנכ"ל אלא להוביל איתו את החברה, כאשר המנכ"ל עוסק בניהול השוטף והיו"ר בהחלטות העקרוניות ובאסטרטגיה.

המדינה קשרה את ידיה מרצונה החופשי

אבל לסיפור של גליה מאור יש השלכות מענינות יותר מאשר דיון ציבורי לקוי על תפקיד של יו"ר ומנכ"ל. הסיפור המעניין באמת הוא ההצלחה המדהימה של חוק מניות הבנקים להפריד את ניהול הבנקים מהפוליטיקה, למרות שהמדינה היתה בעלת השליטה בבנקים.

תזכורת: בשנות השמונים הריצו הבנקים את המניות של עצמם עד שב־1983 התפקעה הבועה והממשלה קנתה את מניות הבנקים כדי למנוע את הרס המערכת הפיננסית. בשביל למנוע פוליטיזציה של ניהול הבנקים - שהייתה הורסת את כל המערכת הפיננסית - קשרה המדינה את ידיה מרצונה החופשי בחוק מיוחד משנת 1993 לפיו תתמנה ועדת מניות לא פוליטית שתפעל כמו הבעלים של הבנק מטעם המדינה.

שר האוצר מתבקש להתנהג בהתאם

בראשות הוועדה של לאומי עומדת כיום עו"ד מרגלית נוף. היא זו שהמליצה על גליה מאור כמועמדת מטעם המדינה לדירקטוריון, כדי לאפשר לדירקטוריון לבחור בה בהמשך כיו"ר הבנק. הוועדה עמדה בפני לחצים פוליטיים, שלפי הדיווח התקשורתי התבטאו בשיחה טלפונית של שר האוצר ליו"ר הועדה שניסה לחסום את המועמדות בטיעונים משפטיים, ובניסיון של הדרג הפוליטי לקדם מועמדים ליו"ר לאומי, שהוועדה חסמה עתה את מינויים. עמידה כזו בלחצים היא מרשימה, משום שיו"ר לאומי הוא תפקיד נחשק מאד עם משכורת מצויינת, עניין רב וכוח כלכלי עצום.

מי שצריך הוכחה נוספת שהבנקים נהנו מעצמאות ניהולית מלאה, שאולי נוצלה לרעה ייזכר בסקנדלים של עמלות הבנקים ובשכר המנהלים המופרז. בתור בעלים הייתה יכולה המדינה להתערב ולהחליט על עמלות נמוכות יותר. אבל המדינה נאלצה לפעול דרך חקיקה ודרך המפקח על הבנקים כי הבעלות המעשית הופקעה מידיה בחוק של 1993. נעים לראות כיצד לשם שינוי הצליח תכנון נכון של המערכת החוקית במדינת ישראל למנוע שחיתות פוליטית. לכן היה כדאי שדווקא שר האוצר עצמו יגן על המערכות האלו ויגזור על עצמו את האיפוק המתבקש במצבים אלו.

הכותב הוא פרופ' לכלכלה באוניברסיטת בן־גוריון, עמית בכיר במכון ון ליר ולשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל