במת כלכליסט: AIG ושאלת אובמה

עובדי AIG שברו את שיא החוצפה. לאחר שבגללם חברת הענק נהפכה לחדלת פירעון והיא מתקיימת רק בזכות מענק של 170 מיליארד דולר מכספי משלם המסים האמריקאי, הם קיבלו 165 מיליון דולר כבונוסים לשנת 2008, השנה שבה חוללו את נפלאותיהם. מדובר בכ־400 עובדים הזכאים לבונוס, ולכן הבונוס

מקבלי הבונוסים הם עובדי חטיבת המוצרים הפיננסיים של החברה, שפיתחו ושיווקו את המוצר שהביא לקריסת AIG ולתסבוכת בכל שוק הפיננסים העולמי. כדי למנוע נזק אדיר לכל המערכת הפיננסית קיבלה AIG סיוע ממשלתי כפול בהיקפו מתקציב הממשלה בישראל. הבונוסים הללו נקראים "תשלומי אי־עזיבה" (Retention Payment), תשלום המקובל בוול־סטריט כדי לשמור על הכישרונות הנפלאים בתוך החברה מפני עריקה למתחרים. אגב, כ־50 עובדים קיבלו את הבונוסים אף על פי שכבר עזבו את החברה.

איך קורה דבר כזה לנשיא אובמה, שהעמיד בראש סדר היום שלו את הפסקת רדיפת הבצע של הסקטור הפיננסי? הרי על הנייר הממשל האמריקאי קיבל 80% מהשליטה בחברה, ובכל זאת זה קרה.

מי יכול לפרק את פצצת הזמן?

התשובה היא שכנראה קשה מאוד להכחיד תרבות של ענף שלם, אשר יצר לצד הבועה הפיננסית גם בועה תודעתית. בבועה זו נחשבו העובדים הטובים לגאונים פיננסיים, ששכרם המופרז מתאים לכישרונותיהם. מה שמעניין הוא שהכישלון הקולוסלי של העובדים האלו לא ניפץ את האשליה של כישרונותיהם המדהימים: אף שהם הביאו את החברה לפשיטת רגל, הם לא מוותרים על הבונוסים שלהם.

אפילו ה"וושינגטון פוסט" נפל בפח של מיתוס הגאונים שאין להם תחליף. במאמר המערכת הוסבר שצריך לשמור על העובדים האלו בתוך AIG כי הם היחידים שמבינים את המוצרים הפיננסיים המתוחכמים שיצרו, ולפיכך גם היחידים שיוכלו לפרק את פצצת הזמן המאיימת על AIG ועל העולם כולו. לא כדאי להיכנע לפופוליזם, אומר העיתון. עדיף לשלם לסחטנים הללו, כי הנזק שביכולתם לגרום לכלכלה העולמית גדול הרבה יותר מהנזק של התשלום המופרז.

אבל האמת היא שהמוצר הפיננסי שנוצר ב־AIG אינו כל כך מסובך: זהו ביטוח של הלוואות בפני פשיטת רגל (CDS), ויש די אנשים נבונים מחוץ ל־AIG שיוכלו לפרק את פצצת הזמן הזו. מפתחי המוצר נחשבו לגאונים בגלל הרווחים העצומים שהוא גרף, אבל הסיבה להצלחתו היתה תמחור מוטעה ונמוך מדי. מקדם המכירות של המוצר היה המחיר הזול - מתחת לעלותו הכלכלית - ולכן בסוף הוא הוריד את החברה שאולה.

מהפכן או קלינטון מספר שתיים?

אירוע הבונוסים מעורר תהיות עצובות באשר ליכולות של הממשל האמריקאי בראשות אובמה להביא לשינוי במערכת הפיננסית באמריקה, אחד הנושאים המרכזיים במערכת הבחירות. שר האוצר של אובמה והיועץ הכלכלי שלו, טים גייתנר ולארי סאמרס, עבדו עם ממשל קלינטון, והיו מהאדריכלים של הקטנת הפיקוח על שוק ההון בגלל אמונתם בשוק החופשי (אגב: ראש האדריכלים, הנגיד לשעבר אלן גרינספאן, כבר הביע חרטה על אמונתו דאז).

כידוע, הקטנת הפיקוח על שוק ההון היא כיום אחד ההסברים המקובלים למשבר הנוכחי. סאמרס זכה לקיתונות של ביקורת על הופעתו במשדרי הטלוויזיה של יום ראשון, כאשר הגן על הבונוסים בטענה שקיום החוזים הוא היסוד המוסרי של חברת השוק והקניין הפרטי. זוהי שטות לגליסטית: הרי לא מדובר בחוזה עם חברה במצב עסקים רגיל, אלא עם חברה שפשטה רגל והיא למעשה בבעלות ממשלתית, ולכן ההיגיון מאחרי טיעון זה אינו עומד.

התגלגלות הפרשה תלמד אותנו מיהו אובמה האמיתי: האם זהו אובמה הצעיר שעבד עם נוער שוליים בשכונות מצוקה בשיקגו, שלא היה מרשה לבונוסים לעבור, או אולי זהו אובמה המבוגר, שמוקף באנשי קלינטון, נשיא שהיה ידידותי ביותר לעולם העסקים.