במת כלכליסט: משל רוז

קל להגדיר את התעניינותה של התקשורת בסיפור המזעזע של רוז בת הארבע כעוד דוגמה להצהבתה ולרדיפת התפוצה שלה. לתקשורת כמובן האינטרסים שלה, אבל במקרה הזה נראה שהתקשורת מבטאת ערך יסודי: הצורך להגן על החלשים במשפחה, כלומר ילדים ונשים. ברור שערך זה הוא מנכסי צאן הברזל של החברה

ההבדל בין המזרח למערב

ההגנה על בני משפחה מפני התעללות היא נורמה חזקה. מכאן גם הזעזוע שלנו ממקרים שחורגים מנורמה זו, במציאות כמו גם בספרות. בין סיפורי ירושלים של דן בניה סרי אחד המצמררים הוא על בעל שמרעיל את נשותיו, ואין להן מגן. לעומת זאת, בעולם הגדול הבלש המיתולוגי שרלוק הולמס נקרא לעתים קרובות לגונן על אשה חסרת ישע מפני גבר במשפחתה שמאיים לרצוח אותה. הולמס מצליח להוכיח כי נעשה פשע (או למנוע אותו) בעזרת שיטתו המדעית - הניתוח המסודר והשימוש במדע הכימיה, החדש דאז. הולמס מגלם בדמותו את האמונה של תחילת המאה ה-20 בקדמה: המדע והניתוח הרציונלי מגויסים לטובת ההגנה על הפרט החלש ומאפשרים להעניש את הגבר הפושע.

לעומת המערב, במזרח אסיה המציאות שונה לחלוטין, וכמוה גם הייצוגים האמנותיים שלה. בסרט הסיני "הפנסים האדומים", שמתרחש בשנות העשרים, גיבורת הסרט מוזהרת שלא לעלות לגג, שם קורים דברים נוראיים. האיום הוא גלוי וחוקי: בעליית הגג יש גרדום, שבאמצעותו מוציא הבעל להורג את נשותיו שבגדו בו.

במידה מסוימת הגישה לנשים במזרח הרחוק לא השתנתה. העדפת הגברים של החברה מתבטאת בכך שיש הרבה יותר גברים מנשים, בעוד שבארצות המערב המצב הפוך. בסין ובהודו יש בממוצע 107 גברים על כל 100 נשים ובהודו 112. בישראל, לעומת זאת, היחס הוא 98 גברים לכל 100 נשים, בבריטניה 96 ובארצות הברית 97. חתן פרס נובל לכלכלה, אמרטייה סן (Amartya Sen), כינה את התופעה "הנשים הנעדרות" (The missing women). המחקר שלו גילה כי חלק מהתינוקות הבנות הופלו לאחר גילוי מינן בבדיקת אולטרה־סאונד, וחלקן נרצחו או מתו בגלל הזנחה.

אין מספיק משאבים

אצלנו, כאמור, הנורמות הן מערביות: אסורה כל אלימות נגד ילדים, ומקרים מזעזעים של התעללות קשה, כמו במקרה של הכת מבית שמש, זוכים לטיפול מהיר של המשטרה ושירותי הרווחה, תחת הזרקורים של התקשורת.

אבל האם ישראל מעמידה לעצמה די משאבים כדי ליישם את הנורמות הברוכות הללו? נראה שלא. העובדים הסוציאליים, שהם הבסיס המקצועי לטיפול בנושא, שבתו לאחרונה לא בגלל שכרם (שהוא נמוך), אלא בגלל עומס העבודה. המסגרת החוקית לביצוע עבודתם קיימת, אבל המסגרת התקציבית המצטמצמת מייצרת קשיים הולכים וגדלים. השחיקה שהם חווים מקשה עליהם למלא את התפקיד שהחברה מטילה עליהם: להתערב במקרה הצורך כדי להציל ילד מהתעללות או מגורל גרוע מזה. החברה הישראלית צריכה להבין שהשוק החופשי יכול להביא לצמיחה, אבל הוא אינו יכול לטפל בילדות בסיכון. זהו תפקידה של הממשלה.

ומה באשר לטענה שהממשלה לא יעילה ובזבזנית? אכן, יש מקום לשיפור הניהול במגזר הציבורי. אבל ה"התייעלות" שנכפית על הממשלה בשנים האחרונות על ידי משרד האוצר היא פשוט הורדת רמת השירות: היא מעלה את מספר המקרים לטיפול לכל עובד סוציאלי ומביאה לשחיקת שכרו. האם זה החזון שלנו למדינה מודרנית שדואגת לילדים החלשים?

הילדה רוז היא מקרה טראגי שתפס את תשומת לבנו. מבחינה מסוימת היא כמו ילד בכיתה שהמורה מכיר במצוקתו משום שהיא בולטת. אבל מה לגבי כל הילדים האחרים, הממתינים חודשים לטיפול הרשויות ואינם מופיעים בתקשורת אלא נמקים לאִטם? האם להם אין מקום בלבנו - ובתקציבנו?

הכותב הוא פרופ' לכלכלה באוניברסיטת בן־גוריון, עמית בכיר במכון ון ליר בירושלים ולשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל