במת כלכליסט: בין בית הספר לקניון בסכנין

משתתפי כנס קיסריה הזדעזעו מהנתונים שמסרו פרופ' אבי בן בסט וד"ר מומי דהן על הפערים בהוצאה על חינוך לתלמיד ברשויות המקומיות בישראל. הממצאים מראים שב־ 2005, 30 הרשויות המבוססות ביותר הוציאו על תלמיד כ־7,500 שקל לשנה, ולעומתן 40 הרשויות החלשות ביותר הוציאו כ־3,300 שקל לתלמיד

הפער הוא תוצאה של הפרטת החינוך: אצל המבוססים, ההורים משלמים כ־1,000 שקל והרשויות המקומיות משלמות כ־2,800 שקל. אצל החלשים, הרשויות משלמות 450 שקל וההורים לא משלמים כלום. אפילו תמיכת משרד החינוך במבוססים גבוהה יותר: כ־3,500 שקל לעומת כ־2,900 שקל בעניים. לא רק שהמשרד אינו מקטין את הפערים, הוא אפילו תורם להגדלתם!

עם הרשויות המבוססות נמנות תל אביב, רמת גן, הרצליה, רעננה ודומותיהן. עם החלשות נמנות רהט, אום אל פחם, בני ברק, ביתר עילית, סכנין ודומותיהן. הדירוג מתבסס לא רק על הכנסה, אלא גם על הצלחה בבגרות ותעסוקה. כצפוי, הפחות מבוססים הם הערבים והחרדים, והמבוססים הם ישובים יהודים חילונים.

נכנסים לג'יפ ונוסעים לקניון לחפש מותגים

קוראינו מכירים את 30 היישובים המובילים. אבל איך נראים היישובים בתחתית הליגה? כדי לברר זאת ביקרתי אצל משפחת בשיר בסחנין, לכבוד פתיחת הקניון החדש שלהם. זאהר בשיר, בוגר מצטיין בכלכלה וראיית חשבון באוניברסיטה העברית, הראה לי את הקניון בן חמש הקומות, שבו יותר מ־2,000 מ"ר בכל קומה. הקניון נראה ככל קניון בישראל: מקדונלד'ס, סופרמרקט של מגה בעיר, בנק מרכנתיל, סופר־פארם, קסטרו, ml. לאחר הסיור ישבנו בקומת הקפה עם עלי בשיר, שעם ח'ליל אחיו ושותפו הוא הבעלים של הקניון, גבר מרשים בשנות ה־50 שלו.

עלי בשיר עשה את כל כספו בשתי ידיו, בשכלו המצוין (בלי השכלה יצר מפעל מתקדם מבחינה הנדסית), באופיו העשוי ללא חת ולמרות הקשיים שעמדו בפניו. ממחסן ברזלים התקדמו הוא ואחיו ח'ליל לייצור בלוקים, והיום הם מייצרים בעיקר צינורות בטון ענקיים לתשתיות ומעסיקים 50 איש. הון להתרחבות קיבלו מהבנק, ועובדים לקחו מהמשפחה המורחבת. הבעיה היתה הקרקע, כי לאזור התעשייה של כרמיאל לא קיבלו עסקים בבעלות ערבית. עלי שכנע את מהנדס המחוז לשנות את התב"ע כדי שאפשר יהיה להקים מפעלים על הכביש הראשי. לאחר שנים זה פעל לטובתו: כשנבנה אזור תעשייה בסחנין, השטח בבעלותם היה הבסיס לקניון.

עלי סיפר לנו על הקושי להביא את המותגים הישראליים לקניון. קהל היעד שלו הוא המעמד הבינוני הערבי־ישראלי החדש, המחפש מותגים ישראליים ונוסע לבלות בקניונים בכרמיאל ובקריות. עלי רוצה אותם אצלו. הבילוי של ימי ראשון ושישי, ימי החופש מלימודים בגליל (בשבת לומדים), הוא להיכנס למכונית או לג'יפ עם הילדים ולהסתובב בקניון. תרבות הצריכה חודרת לאוכלוסייה הערבית בישראל, שרוצה לחיות בשקט וליהנות מקניות וממותגים. יש רצון מוחשי לשילוב בחברה הישראלית.

אלה האנשים שיישאו על כתפיהם את המשק

מבחינה כלכלית נטו שילוב כזה הוא לטובת החברה הישראלית. אילו זכה עלי בשיר להשכלה הנדסית ולקרקע זמינה היה בוודאי מגיע לייצור רב יותר. אפליית הערבים היא מחדל כלכלי, שלא לומר טיפשות כלכלית, של בזבוז הון אנושי מצוין. דוגמה נוספת של המחדל היא הוויתור על אלפי אקדמאים ערבים, אשר בניגוד לזאהר מדריכנו אינם מועסקים בהתאמה לכישוריהם.

גם האפליה בהשקעה בחינוך שדווחה בכנס קיסריה היא מחדל כלכלי חמור. כשליש מכל תלמידי כיתה א' משתייכים למגזר הערבי או החרדי. אם לא נשקיע בהם, לא תימשך הצמיחה הנוכחית של המשק, המבוססת על ההון האנושי. באוכלוסייה מזדקנת כמו בישראל, אלה האנשים שיצטרכו לשאת את המשק על כתפיהם.

הכותב הוא פרופ' לכלכלה באוניברסיטת בן־גוריון, עמית בכיר במכון ון ליר בירושלים ולשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל