במת כלכליסט: מאיכות פריים לאיכות זבל
הבסיס לאסון של שוק המשכנתאות היה כניסת גורמים פרטיים. אלו דרדרו את המשכנתאות לאיכות זבל - סאב־פריים. הלוואות הזבל נארזו על ידי בנקי השקעות של וול סטריט בעטיפה מבריקה, שתחתיה נראו כמוצרים סולידיים
הסיפור של בנק הפועלים והשקעתו האומללה בשוק המשכנתאות האמריקאי הוא לכאורה פשוט: הבנק קנה מוצר פיננסי מובנה (Structured Investment Vehicle - SIV), שהוא בעצם הלוואה לרוכשי בתים בארצות הברית. המוצר הוכח כגרוע בגלל המשבר במחירי הנדל"ן בארה"ב. הבנק מכר בשבוע שעבר את השקעותיו
הבנק לא צפוי להתמוטט - הוא יסיים את השנה ברווח של מיליארד שקל, לפי היו"ר דני דנקנר. הפעילים בשוק ההון טוענים כי מפני שבנק הפועלים נמצא בבעלות פרטית הוא לקח יותר סיכון מבנק לאומי, שהוא עדיין ממשלתי. וסיכונים, כידוע, יכולים להתממש.
אולם בסיפור הזה אין שום דבר פשוט. עם בנק הפועלים נפלו בפח בנקים גדולים וותיקים הרבה יותר, כמו UBS - הבנק הגדול בשוויץ, וסיטיבנק האמריקאי.
איך השקעה כל כך סולידית קרסה?
בנקים, חברות ביטוח וקרנות פנסיה מעניקים הלוואות לפי דירוג הסיכון של הלווה. הדירוג נקבע על פי ניתוח היכולות הפיננסיות של הלווה, המבוצע על ידי חברות דירוג בינלאומיות שהן ותיקות ובעלות מוניטין רב. ה־SIV דורג בדירוג המקסימלי AAA, וההשקעה היתה אמורה להיות בטוחה ביותר. אז איך השקעה כל כך סולידית קרסה?
אל תוך הסיפור הלכאורה פשוט הזה מתנקזים כמה גורמים מהותיים שיצרו את המשבר ושחשוב להבין אותם. אל הראשון אתייחס בטור הנוכחי - איגרות חוב מגובות במשכנתאות (MBS - Mortgage Backed Securities).
בשנות השבעים המציאו בשוק ההון האמריקאי איגרות חוב מגובות במשכנתאות. מנפיקי האיגרות היו גופים ממשלתיים (Fannie Mae, Freddie Mack) שהשתמשו בהן כדי לממן בנקים למשכנתאות. בשיטה הרגילה, שפועלת למשל בישראל, הבנקים למשכנתאות מגייסים כסף מהציבור ומלווים אותו כמשכנתאות, והבנק נשאר עם סיכון לאי־החזר ההלוואה. אחרי המצאת ה־MBS הגופים הממשלתיים קנו מהבנקים את המשכנתאות האלה, ומכרו אותן בצורת איגרות חוב לציבור.
כלומר, המצב שנוצר הוא שבעל האיגרת הוא שהלווה לרוכשי הבתים את הכסף למשכנתה, ולא הבנק. את המשכנתאות פיזרו בין כל האג"ח, כך שכל אג"ח קיבלה חלק קטן מתיק המשכנתאות העצום שקנה הגוף הממשלתי, וכך הסיכון שלה היה קטן מאוד. אם מר ג'ונס מפוטר מעבודתו ואינו יכול לעמוד בתשלומים ועקב כך מוכרים את ביתו בהפסד, לכל האג"ח נגרם הפסד זעיר, והוא מקוזז על ידי מר סמית שממשיך לשלם. הסיכון הגדול לבנק למשכנתאות הבודד הפך לסיכון קטן למשקיע באג"ח מגובות משכנתאות. זו דוגמה מצוינת לאיך השוק הפיננסי מפזר סיכונים ומביא לצמיחה, כי ההמצאה הפיננסית הגאונית הזו אפשרה לאמריקאים רבים להפוך לבעלי בתים.
כניסתם של הגורמים הפרטיים
אג"ח אלו היו סולידיות מאוד - אפילו בנק ישראל השקיע בהן חלק מהיתרות שלו. הסיבה היא כי הגופים הממשלתיים פעלו בשמרנות: הם קנו רק משכנתאות שבהן גם הלווים וגם הבתים היו מהאיכות הגבוהה ביותר - פריים (prime). שמם הטוב של המנפיקים, הקפדתם על האיכות ועל פיזור מקצועי של הסיכון והיותם גופים ממשלתיים (ולכן נהנים מערבות ממשלתית סמויה) הביאו לדירוג גבוה של ה־MBS, שגם הוכיח את עצמו במשך עשרות שנים.הבסיס לאסון של שוק המשכנתאות היה כניסת גורמים פרטיים. אלו דרדרו את המשכנתאות לאיכות זבל - סאב־פריים. הלוואות הזבל נארזו על ידי בנקי השקעות של וול סטריט בעטיפה מבריקה, שתחתיה נראו כמוצרים סולידיים. ה־SIV שבו הסתבך בנק הפועלים הוא מוצר כזה. בטור הבא נסביר כיצד קולקלו ה־MBS, איך זה קשור למקצוע החדש של הנדסה פיננסית, מדוע נרדמו המפקחים בשמירה, ואפילו איך זה קשור להפסד של האמריקאים בוייטנאם.
הכותב הוא פרופ' לכלכלה באוניברסיטת בן־גוריון, עמית בכיר במכון ון ליר ולשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל
