למה חובה להרחיב את חוק הפיקדון לאלתר?

תיקון מספר 4 לחוק הפיקדון על מכלי משקה (ב-1999) ביטל את הבלעדיות שהיתה נחלת תאגיד המחזור אל"ה כמפעיל מנגנון החזרת המכלים ופדיון תמורתם. מאידך אפשר ליצרני המשקאות מרווח של 6 שנים עד להחלת החוק על המכלים המשפחתיים שקיבולם 1.5 ליטר ומעלה.

התיקון קבע 47% כגבול התחתון לאיסוף הוולונטרי של המכלים המשפחתיים, וקבע שאי השגתו תאלץ את השר להגנת הסביבה להחיל את החוק גם על המכלים המשפחתיים.

אלא שלמשרד להגנת הסביבה אין נתונים אמינים על היקף הייצור של המשקאות, על שיעורי ההחזרה והמחזור, והוא ניזון מנתוני תאגיד אל"ה.

רו"ח ימין ג'ורג'י מנתניה נתבקש לפני 3 שנים ע"י השר דאג להגנת הסביבה זאב אלקין להיכנס לעובי הקורה תמורת 384 אלף שקל. הבדיקה העלתה כי האיסוף הוולונטרי באמצעות 20,000 מתקני האיסוף הצליחה לאסוף רק 22.4% מכלל המכלים המשפחתיים. נתון זה מוטה כלפי מעלה: אינו מבוסס על ספירה, אלא על שקילה, כאשר חלק מהמכלים במתקנים שייך לדטרגנטים, שמן, חלב ומוצרין (1/3 הערכה), ואילו במכלי המשקה עצמם נותרו שאריות, ובעיקר מים!

מתקן מיחזור צילום: אבי רוקח

אנשי אל"ה נזעקו מחומרת העובדות, ודרשו לצרף את המכלים המשפחתיים שנשלפו ידנית בתחנות המעבר בהן ממיינים את האשפה: כך נוספו עוד 15.2% ובסה"כ קבע המומחה 37.6%.

ג'ורג'י נדרש ל"שפר" את נתוניו אך עדיין נשאר בגבולות ה-40%, אשפי התעשיינים שינו ל-51.4%. יתר על כן – מניסיוני רב השנים בעיסוק בפסולת ובמיחזור איני מכיר מדינה או מקום בעולם שהצליחו לאסוף אריזות בשיעור העולה על 30% באופן וולונטרי.

מכאן שעל השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל להחיל את החוק באופן מנדטורי (נעדרת שיקול דעת) על 750 מיליון המכלים המשפחתיים מדי שנה, ע"מ להימנע מהמשך עבירה על החוק.

החברה המרכזית למשקאות מובילה את ההתנגדות לחוק הפיקדון מאז קיץ 1992, מוליכה שולל את שותפיה לאיגוד יצרני המשקאות, את ממשלת ישראל, ושאר זרועות הממשל. במקום להתייצב לצד מגני הסביבה ולהחליף את המכלים החד-פעמיים במכלים רב-פעמיים, עם פיקדון, כפי שנהוג במדינות אירופה, היא עושה הכול, כדי לחבל בחוק. לאחרונה גייסה אפילו את הכלכלן רמי בלינקוב שחתם על חוות דעת מבישה.

מכלי הפלסטיק הם לפחות 30% מהאשפה הביתית

בעבודת החלוץ שערכתי בהזמנת המשרד לאיכות הסביבה בקיץ 1989 גיליתי שמכלי הפלסטיק הביתיים מהווי 29.8% מנפח האשפה הביתית. נתון זה גבוה היום באופן משמעותי. בלינקוב כנראה אינו מכיר את מבנה העלויות של איסוף ופינוי האשפה העירונית. בתל אביב היא עולה על 1,000 שקל לטונה, הרבה בשל נפח הרכיבים שאינם מתכווצים במשאית הדחס (מכלי מהמשקה כדוגמה). מכאן טענתו כי הרחבת החוק למכלים המשפחתיים תעלה למשק 400-250 מיליון שקל

לשנה מתעלמת מהחיסכון שיווצר לרשויות המקומיות באיסוף, בהובלה, במיון ובהטמנה, כאשר המשפחתיים ינותבו אך מחוץ לזרם האשפה העירונית.

החלת החוק על 750 מיליון המכלים המשפחתיים, תוך העלאת דמי הפיקדון לבין חצי שקל לשקל, במקביל לשינוי הערכות בהקמת מרכזי החזרה אוטומטיים גדולים, יחסוך לרשויות המקומיות מאות מיליוני שקלים בשנה, יקטין את נפח האשפה המופנה למטמנות, ובעיקר: יצור מקורות הכנסה ופרנסה לאלפי משפחות נזקקות, מוכות אבטלה, ממגפת הקורונה. הפיקדון כמנוף חברתי כלכלי בעת הזו הוא סיוע בפרנסת משקי הבית (בעיקר במגזר החרדי), מעל לכל יגרום הרחבת החוק למנוף חינוכי עצום לחינוך סביבתי לשימור משאבים, למודעות לערכים כלכליים לפסולת, ולשיפור איכות החיים והסביבה.

הכותב הוא יועץ כלכלי וסביבתי, יוזם חוק הפיקדון על מכלי משקה