הון, זיהום ושלטון נגד חוק הפיקדון

הנה הסיפור האמיתי בנוגע לחוק הפיקדון, הסיפור שאותו נוח לחברות המשקאות שלא לספר, בהן כמובן השחקנית המרכזית קוקה־קולה (החברה המרכזית למשקאות). כ־200 מיליון בקבוקי פלסטיק מזהמים של ליטר וחצי ואף יותר מתגוללים במרחב הציבורי, בפארקים, בשמורות הטבע ובחופים שלנו, מדי שנה. אלו הם בקבוקים שלא נאספים וממוחזרים, מכיוון שאין עליהם חובת פיקדון. כלומר, תחת לחצים כבדים של יצרני המשקאות, המנגנון הגובה מאיתנו תשלום נוסף בגין קניית הבקבוק אך מתמרץ אותנו להחזירו ריק למכולות ולסופרמרקטים כדי לקבל בחזרה את התשלום הנוסף שנגבה מאיתנו מלכתחילה — הוחרג מהבקבוקים הגדולים.

אבל לא רק על הכמות הבלתי נסבלת של הבקבוקים שניתן לאסוף ולמחזר לא מספרים לנו. לא מספרים גם על התרומה הכלכלית, הסביבתית והחברתית האדירה שיש לחוק הפיקדון. על פי הנתונים הכלכליים המצויים בידי המשרד להגנת הסביבה, החלת הפיקדון גם על הבקבוקים הגדולים תוביל לרווח של כ־100 מיליון שקל בכל שנה עבור הציבור. הפיקדון גם טוב לרשויות המקומיות, הנאלצות היום לשאת בהוצאות ניקיון המרחב הציבורי ובנזק הסביבתי שיוצרות המיחזוריות אשר ייעלמו עם החלת הפיקדון על הבקבוקים הגדולים. הקמעונאים גם הם ירוויחו, מכיוון שכבר כיום הם מקבלים מחברות המשקאות סכום גבוה ב־7-5 אגורות על כל בקבוק שהם מעבירים למיחזור.

מתקן איסוף בקבוקים למיחזור צילום: אבי רוקח

סכום זה מסתכם עם החלת הפיקדון בכ־60 מיליון שקל בשנה. יתר על כן, עלות הטיפול בבקבוקים שייאספו תהיה נמוכה ביותר, מכיוון שבעולם המודרני נהוג להשתמש במכונות איסוף וגריסה אוטומטיות. המכונות הללו מוצבות ברשתות השיווק הגדולות, בצמידות לתחנות דלק ובמרכזים עירוניים, שאליהן ישליכו האזרחים את הבקבוקים ויקבלו בתמורה קופון שווה כסף. את קניית המתקנים הללו יוכל המשרד להגנת הסביבה לסבסד באופן חלקי מתוך קרן הניקיון, שבה הצטברו עד היום יותר ממיליארד שקל, כספי ציבור הנלקחים באמצעות הארנונה לשם טיפול בפסולת.

ולבסוף, אי אפשר בלי הדאגה לדורות הבאים, דאגה שכנראה לא מדירה שינה מעיניהן של חברות המשקאות. אחרת היו בוודאי טורחות לספר לציבור שהפיקדון על הבקבוקים הגדולים הוא גם חינוכי. בכל העולם הוא מאפשר לתלמידים לאסוף את החזרי הפיקדון על הבקבוקים ולעשות בהם שימוש לשם הפיכת בית הספר שלהם לירוק יותר.

עו"ד עמית ברכה, מנכ"ל אדם טבע ודין

בשנת 2010 נכנע המשרד להגנת הסביבה ליצרניות המשקאות אשר הפעילו עליו לחצים כבדים וקבע הסדר וולונטרי של שש שנים, שבמהלכן יבדקו האם אפשר להגיע ליעדי האיסוף גם ללא החלת הפיקדון, כלומר מתן התמריץ לציבור להחזיר את הבקבוק הגדול למכולת שליד ביתו כדי להיפרע כספית. אפשר להבין את יצרני המשקאות, זה עולה להם כסף. בתום שש השנים הללו היה על המשרד, כך על פי החוק, לקבל החלטה האם להחיל את הפיקדון במקרה של אי־עמידה ביעדים, או לבקש מוועדת הכלכלה ארכה לתקופה וולונטרית נוספת, במקרה שבו לא עמדו ביעד.

ב־2016 קבע המשרד שהחברות לא עמדו ביעד של 55%. מה קרה מאז ועד היום? סחבת בלתי עניינית שהובילה לבג"ץ של עמותת אדם טבע ודין, בדרישה מהמשרד להפסיק להפר את החוק ולהחיל את הפיקדון על הבקבוקים הגדולים.

היום תיאלץ השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל להציג את עמדתה בכנסת, וביום רביעי להגישה לבית המשפט העליון, האם היא ניצבת לצד הסביבה והחברה, או לצד המזהמים. הון, שלטון וזיהום סביבתי אינם מראות חריגים במחוזותינו. בפני גמליאל ניצבת האפשרות להיצרב בתודעה הציבורית כשרה הסביבתית והחברתית ביותר בישראל, לפחות בעשור האחרון. אבל כאמור, ניצבת בפניה גם אפשרות אחרת, הפוכה לגמרי.

הכותב הוא עו"ד עמית ברכה, מנכ"ל אדם טבע ודין