בסגר קל יותר לשמור על תזונה נכונה

מאז ראשית המאה ה-21 ניתן למצוא בספרות המקצועית של 'אנשי מדיניות' דיון על 'מגפה' מתמשכת; לא מגיפה ויראלית אלא מגיפה של חוסר בשליטה עצמית אצל חלק נכבד מהאוכלוסייה. קוראים למגפה הזו השמנת יתר (obesity plague): אנשים ונשים שהתמכרו למזון והעלו במשקלם, בצורה שגוררת עימה בעיות בריאות בטווח הארוך -  ובשל כך מדאיגה את קובעי מדיניות הציבור.

מזון מהיר

מה נעשה בתחום זה? שתי שיטות מקובלות נאבקות בהשמנת יתר. ראשית יש מדינות שהטילו מס מיוחד על מוצרים עתירי סוכר ו/או שומן - כמו בריטניה, צרפת, דנמרק ופינלנד; שנית, ישנן מדינות שסימנו מוצרים משמינים כדי שהציבור יידע להימנע מהם. שיטה זו נהוגה בישראל, קמבודיה, אירלנד ורומניה. הכלכלנים מאמינים דווקא במיסוי - ובכך אדון כאן.

לצורך דיון בהשפעות של מיסוי נהוג לחלק את המצרכים לשני מרכיבים. המרכיב העיקרי הוא תצרוכת "פנים ביתית", אותה מודדים אותה על ידי עלות סל מוצרים שנמכרים במרכולים ומחיריהם ידועים לחוקר; המרכיב השני מכונה תצרוכת "חוץ ביתית", הכוללת קניית מזון מוכן מחוץ לבית. גם המוצרים השוליים בו ידועים לחוקר הקטן. במחקרים סטטיסטים נמצא שרכישות מחוץ לבית מהוות בערך שליש מכלל ערך המזון שאוכלים בארצות המערב. אמנם הכמויות קטנות, אבל המחירים גבוהים. עוד נמצא שכמויות השומן והסוכר של מוצרים "חוץ ביתיים" גבוהות יותר מאלו שנצרכים בבית.

רגישות הכמות הנרכשת למחיר המוצר, מה שמכונה על ידי כלכלנים גמישות המחיר, גבוהה יותר במוצרים חוץ ביתיים. בעצם, היא כמעט כפולה מזו של מוצרים תוך ביתיים - ולכן ברוב המדינות מפנים את כלי המדיניות (כגון מס) למוצרים הנרכשים בחוץ. וכאן אנו מגיעים ללב העניין: במחצית הראשונה של 2020  - שבחלקה הוטל סגר וכן התרחש מעבר רחב לעבודה מהבית - חלה ירידה גדולה בהוצאה החוץ ביתית, שהיקפה מכלל ההוצאה הצטמצם משליש לחמישית.

זו התוצאה המבורכת של מגפת הקורונה, כאשר מבחינה מספרית מדובר בהוצאה גבוהה יותר מהאכילה הביתית שעלתה בעת הסגר. כלומר, מי שמעוניין לשמור על תזונה מאוזנת יותר ומשמינה פחות, ולא יכול לצאת מהבית בגלל סגר כללי או חלקי - קל לו יותר לעשות זאת כיוון שאינו אוכל בחוץ. הידד.

אריה מלניק הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת חיפה וכותב ספרי עיון