הלכלוכית של שוק העבודה האמריקאי מורדת

ההסדר הגיע בעקבות תביעה ייצוגית שהוגשה נגד 15 סוכנויות, שבה נטען כי תוכנית העבודה של האופריות נבנתה כך שהסוכנויות ישלמו מתחת לשכר מינימום, וכי מלבד זאת, הן גם תיאמו מחירים ברמה הארצית. השכר המתואם עמד על 195.5 דולר לשבוע (4.35 דולרים לשעה), כולל דיור וארוחות עבור 45 שעות עבודה שבועיות.

1. המתייפייפים

תוכנית האופר בארה"ב קיימת מאז 1986 והוקמה בחסות הרעיון הלא מזיק של חילופי תרבויות. העסק פשוט למדי. צעירים וצעירות (על פי רוב צעירות) מגיעים לארה"ב תחת ויזה J־1 שמאפשרת למבקרים שאינם מהגרים לעבוד במדינה. הם מגיעים לשנה ומטפלים בילדים של משפחה שמעסיקה אותם דרך חברות פרטיות. החברות הללו הוסמכו על ידי המדינה לטפל בתוכנית, כולל גיוס, הדרכות, טיפול באשרות ובקובלנות.

עבור כל הטוב הזה מקבלות האופריות שכר שבועי קבוע, שבועיים חופשה בשנה ו־500 דולר עבור קידום השכלתן. הן אינן זכאיות לביטוח, כרטיסי טיסה או אפילו מזון.

"התוכנית הזו היא תרמית", פסק הסנאטור ברני סנדרס בשימוע אחד מני רבים שהתקיים בנושא בבית הנבחרים. התוכנית שכונתה מאז "מיתוס של חילופי תרבויות", זוכה כבר שנים לביקורות חריפות, לפיהן מה שמוגדר כ"כלי חשוב למדיניות החוץ האמריקאית" הוא לא יותר מאשר כותרת מכובסת לניצול ממוסד. למעשה, כבר ב־1990 קבע דו"ח ממשלתי שהתוכנית לא מגשימה את יעדה, וכי היא מרוכזת בעבודה ולא מספקת תוכן תרבותי או חינוכי. ב־2013 גורמים פדרליים המליצו שוב לשפר את התוכנית ולהעביר את השליטה על 13 אלף אופריות דאז, מידיים פרטיות למדינה.

כיום מועסקות בארה"ב 17,500 אופריות, מתוכן80 ישראליות, בתת־תנאי עבודה. כל זאת בחסות הממשל הפדרלי, שיצר עבור התוכנית קטגוריה מיוחדת שמחריגה את האופריות מהגנות חוקי העבודה, כמו שכר מינימום או שעות עבודה ומנוחה.

מתוך נקודת המוצא הנחותה הזו, מרבית האופריות, שמעמדן לעתים הוא של משרתות, נופלות קורבן לניצול, הטרדות מיניות, עומס שעות עבודה ואיומים בגירוש. אחת מהאופריות בתביעה הייצוגית סיכמה זאת באלגנטיות כשקבעה "לא הייתי אופר, הייתי סינדרלה". לפי חשיפה של מגזין "פוליטיקו" מדצמבר, ב־2015 הוגשו 3,500 תלונות לסוכנויות אופר, כשפחות מ־1% מהן דווחו למשרד החוץ, בשל החשש של המטפלות מפני גירוש.

2. הקורבנות

שכר המינימום הפדרלי עלה בפעם האחרונה ב־2009 ל־7.25 דולר, מ־6.55 דולר. מאז ועד היום המדינה לא נגעה במספר הזה, תוך התעלמות מהאינפלציה והחיים עצמם. מדובר בקיפאון הממושך ביותר מאז שעוגן לראשונה שכר מינימום בחוק (FLSA) ב־1938. סטטיסטיקה מדאיגה עבור מדינה שבה 59% מהעובדים בתשלום, כלומר 80 מיליון איש, הם עובדים שעתיים.

כדי להתמודד עם הקיפאון הבלתי נסבל, 29 מדינות בארה"ב ו־40 ערים ומחוזות העלו בעשור האחרון את שכר המינימום במסגרת חקיקה מקומית. כך למשל, במדינת ניו יורק, שכר המינימום נקבע על 11.8 דולר לשעה, לעומת 15 דולר בעיר ניו יורק (במסגרת תנועת Fight for 15$). אחרי כל השינויים והעדכונים, שכר המינימום הממוצע בארה"ב עומד כיום על 9.33 דולרים, כך לפי המכון למדיניות כלכלית.

גם אם מדובר בשיפור יחסי, המספרים הללו הם חסרי משמעות עבור מאות אלפי עובדים. עבורם, שכר המינימום הקבוע בחוק הוא חסר משמעות, שכן סייגים שונים מאפשרים למעסיקים לשלם להם פחות.

כמו האופר, כך גם מלצרים, ברמנים ודומיהם, שהחוק מאפשר לשלם להם 29% בלבד משכר המינימום הפדרלי, 2.13 דולרים, כאשר השאר מגיע מטיפים. כך גם מותר לשלם לסטודנטים במשרה מלאה, מתחת לגיל 20, שכר מינימום של 4.25 דולרים לשעה אם הם מועסקים במפעלים, חקלאות או בתעשיית הקמעונאות. לצעירים מתחת לגיל 16 מותר לשלם 75% משכר המינימום.

גם עובדים בעסקים קטנים מקומיים, מחלקי עיתונים, עובדים סיעודיים ושמרטפים, נמצאים מחוץ להגנת החוק. ממש כמו האופריות, המוחרגים הללו לא נהנים מהטבות, כמו ימי חופשה, מחלה, כיסוי בריאות או הטבות פרישה. לפי משרד העבודה האמריקאי, כמעט 2 מיליון איש בארה"ב (לא כולל אופרים) משתכרים מתחת לשכר המינימום הפדרלי. 40 מיליון עובדים נוספים מרוויחים מתחת לשכר השעתי הממוצע.

3. המתחסדים

המשמעות הכלכלית האישית היא הרסנית. לפי המכון למדיניות כלכלית (EPI), שיעור העוני בקרב עובדים מקבוצות אלה עומד על 12.8%, פי שניים לעומת עובדים שמשתכרים את שכר המינימום הקבוע בחוק. עוד הם מצאו, כי 46% מעובדים אלו ובני משפחותיהם נעזרים בתמיכות פדרליות. "אף שזה דבר טוב שעובדים שמתמודדים עם אתגרים יכולים לפנות לתוכניות הללו, מטרתן מעולם לא היתה לשמש סובסידיה לשכר או אסטרטגיה עסקית עבור עובדים בשכר נמוך", כתבו בדו"ח. מחקר שפורסם בחודש שעבר מצא כי אם משווים את שכר המינימום לאורך השנים לשיעורי האבטלה וההתאבדויות, עולה כי העלאת שכר המינימום בדולר אחד היא שוות ערך לחייהם של 57 אלף איש שהתאבדו בשנים 1990-2015.

היינו מצפים שנתונים עגומים אלו יהפכו את מאבק העובדים המקופחים לסוגייה שיש עליה קונצנזוס חברתי, אבל הדבר רחוק מהאמת. כשנקבע כי סוכנויות האופר ישלמו עשרות מיליוני דולרים בפיצויים לעובדות ושיש לאכוף את שכר המינימום הפדרלי על האופריות, המעסיקים הזדעקו. המשפחות במסצ'וסטס, שיצטרכו להקפיץ את שכר האופריות ב־270%, מיהרו להצטייד בלוביסטים שיקדמו את עניינם בזירה המשפטית. המשפחות פועלות כדי לדחות את יישום הפסיקה, להמתין לערעור בית המשפט העליון או לכל הפחות לאפשר להם לנכות 40% מהשכר תמורת הלינה שהם מספקים, זאת בניגוד לחוק.

סקרלט ג'והנסון בסרט יומני האומנת צילום: youtube

בהפגנה שערכו על מדרגות בית המחוקקים בבוסטון, התקבצו משפחות לבושות בחולצות סגולות ואחזו בידיהם שלטים סגולים עם הכיתוב "אנחנו אוהבים את האופר שלנו". אחת האימהות אמרה בראיון לעיתון מקומי: "כתומכת גדולה בזכויות עובדים, הייתי שמחה בדרך כלל על פסיקת בית המשפט. עם זאת, חלק מהוצאות המשפחות הן לממן טלפון עבור האופר כדי לשוחח אתה על התינוק שלנו, לבטח את הרכב כדי שתוכל להסיע אותו. זה יוצר לחץ עצום על המשפחות והסוכנויות". כלומר, במסצ'וסטס אוהבים את האופר, אבל לא רוצים לשלם לה.

מאבקים דומים של עובדים מתקיימים ברחבי ארה"ב. אם מדובר במאות אלפי עובדי כלכלת החלטורה, או מאות אלפי עובדים במסעדות המזון המהיר. מאבקים אלו שזוכים להצלחות בבתי משפט, חוזרים אל הצרכנים, וכמעט אף פעם לא אל המעסיקים. אלה מעלים מחירים לשירותים כמו מוניות, מטפלות, עובדים סיעודיים ומזון.