הבמאי רוני פינקוביץ': “אני חי באהבה עם המחלה"

אהבה אמיתית, זה הנושא שעומד במרכז ההצגה "קונטקט" שכתב וביים רוני פינקוביץ'. לצד האהבה מוצגות בה מערכות יחסים ופרידות באמצעות שבע דמויות ושלושה סיפורי מסגרת. ההצגה נפתחת - וכך גם התחילו החזרות - בשיעור קונטקט אימפרוביזציה, שיטת אלתור במגע. מרכז ענב בתל אביב הפיקו את ההצגה שתוצג בו ב־8-6 בפברואר.

אחד הסיפורים מציג זוג צעיר כשהגבר מגלה בתחילת הקשר שהוא חולה. סיפור בהשראת חייו של פינקוביץ' שגילה לפני 30 שנה שהוא חולה בטרשת נפוצה. זה קרה קצת אחרי שפגש את אשתו לעתיד ואם שלוש בנותיו תומי יואל כשהיה מורה שלה בבית צבי. למרות החששות והקשיים הם בחרו באהבה ולא בפרידה. את בן דמותו מגלם גל אמיתי ואת בת דמותה מגלמת איאן פינקוביץ', בתם השחקנית המוכרת לצופי הטלוויזיה מ"כיפת ברזל" ו"כפולה".

סיפור אהבה נוסף הוא בין גבר נכה, אותו מגלם פינקוביץ’ עצמו, הננטש על ידי בת זוגו. הגבר קרוב מאוד למטפל הפיליפיני שלו, המגולם בהצגה על ידי המטפל של פינקוביץ' במציאות - בריקס פאלאגאנס.

לא מעט אומץ נדרש כדי להיחשף על הבמה עם סיפור חייך אבל פינקוביץ' חושב אחרת. "אני שומע את המילים אומץ וחשיפה אבל אני לא כל כך מרגיש את זה. גם תומי לא מרגישה שמוצג משהו שהיא לא שלמה אתו או עומדת מאחוריו והיא אמרה לי בעיניים דומעות שזו יצירת אומנות. סיפור האהבה שלנו והגילוי של המחלה יחד זה לא דבר שאנחנו מתביישים בו. הייתי בסוד עם המחלה 16 שנה והסתרתי אותה גם כי פחדתי מבחינה מקצועית, ובעיקר הסתרתי אותה מעצמי עד שכבר לא היתה לי ברירה".

רוני פינקוביץ' וגלית הרשקוביץ בהצגה “קונטקט". מביים ומשחק את חייו צילום: יוסי צבקר

מזה כמה שנים שפינקוביץ' מתנייד בכיסא גלגלים. "מעולם לא ריחמתי על עצמי, אפילו ברגע שהודיעו לי בגיל 25 - לא נקלעתי למצב של רחמים. אני חי בקבלה. יש אנשים שנלחמים במחלה אני לא נלחם. זה כאב מתמיד".

היצירה היא סוג של תרופה?

"לא. אני לא מחפש תרופה אני מחפש לחיות עם המחלה".

התפקיד אותו הוא מגלם יחד עם המטפל לא היה כתוב במחזה המקורי ונולד בשלב מאוחר יותר. "פתאם מצאתי שצריך אותי. מבחינת תהליך העבודה נכנסתי לזירה רק בשבוע האחרון, עד אז סימן אותי כיסא ואני ביימתי. כל חזרה התחילה בשיעור קונטקט ואני הייתי חלק מהקבוצה".

פינקוביץ' החל את דרכו המקצועית בפרינג' כשהקים את תיאטרון הבטון בגבעתיים, אז גם החלה המחלה לקנן בגופו. במידה מסוימת לחזור לעשות תיאטרון עצמאי זו סגירת מעגל. במהלך השנים שיחק בין השאר בסרטים "בחינת בגרות" ו"שתי אצבעות מצידון", ניהל אמנותית את התיאטרונים חיפה והמדיטק, כתב וביים עשרות הצגות בהן "תה", "לילות הדבש והאימה", "מותו של סוכן", "האבא", "לחנך ריטה", "פילומנה" ועוד.

את בתו כבר ביים בעבר ב"התקווה" בתיאטרון הבימה, אבל הפעם זה קצת שונה. "אני מניח שהחוויה שלה לשחק איתי כשאני מגלם גבר נכה שיכול להיות שפעם אגיע למצבו, זו לא חוויה קלה. אבל תיאטרון זה למתקדמים, זה לא תמיד קל. מה גם שהיה לסיפור הזה הפי אנד והיא עצמה חלק ממנו".

מה הביא אותך לכתוב את סיפורך האישי דווקא עכשיו?

"זה ממש נולד לאחרונה, מן הפקת בזק כזאת. לפני ארבעה חודשים לא היה כלום וזה התבשל כנראה בפנים ובקע. היתה לי הפסקה בתיאטרון הרפרטוארי והרבה זמן רציתי לצאת קצת מהמסגרת ולעשות סוג מסוים של תיאטרון שאני מאוד מחובר אליו ולא מתאים למסגרות שאני עובד בהן. זה מסוג המקרים שהמחזה היה שם ורק צריך היה לגלות אותו, לנסח במדויק ותכליתי".

ביציאה מההצגה ניגשים אליו אנשים לומר תודה וכמה חשובה בעיניהם ההצגה. "התגובות מתחלקות לאישיות שקשורות אלי ולכאלה שקשורות ליצירה ולעבודה, שהן יותר מעניינות אותי. נדמה לי שמה שמביא את רוב האנשים לדבר איתי זו הנגיעה של המחזה בחמלה, באהבה ובקבלה".

אתה חי בפחד?

"לא. אהבה זאת התשובה".