“המחזה הזה הרג אותי": ארי פולמן מביים לראשונה לתיאטרון את חנוך לוין

המחזה: חנוך לוין כתב את המחזה ב-1992. הוא כינה את המחזה "קומדיה בכיינית" ובשפתו הייחודית עוסק באובדן ושכול. המחזה הוא מטא תיאטרון - הצגה בתוך הצגה. בחדר הילדים שבארמון מאבד המלך את בנו ממחלה. אל הארמון נקראים שורת רופאים, יועצים ומומחים לנסות להציל את המצב אך לשווא. מכאן משייט המחזה אל מחוזות הדמיון ומגיע למקומות מפתיעים.

החזרות ל"מתאבל ללא קץ". החיבור בין פולמן לשחקנים עובד צילום: אוראל כהן

המשתתפים: השחקנים מוריס כהן, יואב לוי, מיה לנדסמן, דוד שאול, ערן מור, טל וייס, שוהם שיינר, דויד בילנקה, יוסי סגל, אורי רביץ, ערן שראל ואפרת בן צור שכתבה את המוזיקה ושרה על הבמה. רקדניות ונגנים.

הבמאי: ארי פולמן. אחד מבמאי הקולנוע המובילים בישראל. סרטו העלילתי הראשון "קלרה הקדושה" יצא ב־1996 ומאז טיפס לצמרת והגיע למועמדות לאוסקר עם סרט האנימציה "ואלס עם באשיר". סרטו האחרון מ־2103 הוא "כנס העתידנים" ובשנים האחרונות הוא עובד על אדפטציה מאוירת ליומנה של אנה פרנק. הוא חשב לא פעם על בימוי בתיאטרון אבל ידע שאין סיכוי שזה יקרה בשל לוח זמנים עמוס. כשליליאן ברטו, אלמנתו של לוין, פנתה אליו בבקשה לביים את אחד מ־22 המחזות שלוין לא הספיק, זה התאים ללוח הזמנים והוא הסתער על האתגר. "זה היה המחזה השביעי שקראתי ושם זה נגמר. הוא הרג אותי. הוא מטלטל בכל רמה אפשרית: שכלית ורגשית. זה מחזה גאוני שנכנס מתחת לעור ולוורידים. לקח לי מעל 100 קריאות להבין אותו לעומק. עד היום אני כל פעם לומד אותו מחדש", אומר פולמן.

פולמן: "המחזה הזה הרג אותי. הוא מטלטל בכל רמה אפשרית, שכלית ורגשית. הוא נכנס מתחת לעור ולוורידים. לקח לי מעל 100 קריאות להבין אותו לעומק" צילום: אוראל כהן

העבודה: מעולם לא נכחתי בחדר חזרות נינוח כל כך בתיאטרון. ניכר שהחיבור בין פולמן לשחקנים עובד, או כמו שאומר עליו מוריס כהן "ארי הוא קפיטן שמשיט אותנו לחיבור נכון וכל התהליך מאוד מרגש". פולמן נהנה מכל רגע: "זו הנאה צרופה כי אני עושה את המקצוע שלי ומה שאני הכי אוהב בעולם. אני לא מתעסק בהפקה ומנהלה וכל הדברים שהורגים אותי בסרטים אלא עסוק רק בלביים שחקנים. בחרתי אותם בעצמי אחד אחד והם אנסמבל מדהים של בני אדם. ויש גם מחול, תנועה ומוזיקה".

הבמה: את הבמה עיצב דוד פולונסקי שעובד עם פולמן לאורך השנים והיא יצירת אמנות בפני עצמה. התפאורה היא מחווה לקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני של תחילת המאה ה־20. הכל בשחור לבן פרט לבגדי המלך שלבוש אדום (תלבושות: אורנה סמורגונסקי). הבמה היא חדר הילדים בארמון והצעצועים הגדולים הן 5 רקדניות בתנועה תמידית על פי מה שקורה במחזה. בצד הבמה יש כלוב גדול שעליו עומדת אפרת בן צור ושלושה נגנים תחתיה, כמו תיבת נגינה. מעל קשתות הארמון מוקרנות באנימציה הריאות של הילד ומה שעובר עליהן. השחקנים נכנסים לבמה דרך פתח עגול, וכשהוא מכוסה מוקרנות דמויותיהם כתיאטרון צלליות.