לדייק בצחוק ובבכי: "לחנוך היה כלל, שכאילו ההצגה קובעת דברים ולא אנחנו"

השחקן דרור קרן והמלחין יוסי בן נון עבדו יחד עם המחזאי והבמאי חנוך לוין שלוש פעמים. הראשונה היתה ב־1997 ב"ההולכים בחושך", כעבוד שנתיים ב"אשכבה", וכשנה אחר כך, בימים האחרונים לחייו של לוין, ב"הבכיינים".

החזרות אז החלו בחדר מיוחד עם פסנתר ותאורה שהקצה להם בית החולים שבו היה מאושפז. "זו היתה חוויה קטלנית", מספר בן נון. "חזרתי כל יום בוכה הביתה".

דרור קרן ב"איש'ל ורומנצקה". “היה לי המזל ללמוד את הקודים של חנוך", אומר המלחין יוסי בן נון צילום: נמרוד גליקמן

20 שנה מלאו למותו של לוין שמת באוגוסט 1999, והתאריך הזה יצוין במגוון אירועים ופסטיבלים המוקדשים ליצירתו. אחד המופעים המיוחדים הוא ערב מוזיקלי־תיאטרלי שיצרו בן נון וקרן יחד עם תזמורת התיאטרון הישראלית וזמרת הסופרן גוני כנעני, שבו הם מעלים את הסיפור המשעשע ומכמיר הלב "איש'ל ורומנצקה", מעין דייט פתלתל ומאכזב שמתחיל בשיחת טלפון מבטיחה ומסתיים אחרי שיטוטים בעיר ושתי מנות פלאפל, והכל בשפתו המיוחדת של לוין.

"זה קצת הצגה וקצת קונצרט, וזה נולד מיוסי", מספר קרן. "הוא רצה להקים תזמורת שהמוזיקה תהיה כמו פרטנר של השחקן ולא רק רקע ואני הלכתי אחריו. התחלנו התכתבויות על מה נעשה ושנינו חשבנו על הסיפור הזה. ידענו שאנחנו רוצים פרוזה כי יש בה משהו מופשט יותר ואפשר להחליט מה עושים איתה ברמה המוזיקלית. הוא חשב על גוני לפני שידע שהיא בת הזוג שלי, ואני כמובן הייתי מאושר".

"אחרי מאות הצגות שכתבתי להן מוזיקה בתיאטרון היו לי רצון וזמן להקים גוף שהאנרגיות שלו מתחלקות שווה בשווה בין תיאטרון למוזיקה", מספר בן נון. "רציתי שהמוזיקה תהיה עוד דמות ותעמוד ברמת חשיבות אחת עם הטקסט מבחינת הצופה, ולא רק תקשט או תתאר. בגלל שעסקתי הרבה בטקסטים של לוין בא לי להתחיל מטקסט שלו, אבל במחלקה של הפרוזה ולא של המחזות. כשחשבתי מי יכול להיות המספר, כמובן שהגעתי לדרור. הזמרת מבחינתי היא בצד של התזמורת — היא עוד כלי".

ליליאן ברטו, אלמנתו של לוין, נתנה את ברכת הדרך, והפיילוט התקיים לפני כמה חודשים בבית ביאליק בתל אביב באירוע לזכרו של לוין. חיימון גולדברג, מנכ"ל צוותא, צפה ופרש את חסותו, ומאז מופק ומוצג המופע בצוותא.

מאות השעות המשותפות עם לוין שהביאו איתם קרן ובן נון ניכרות היטב ביצירתם החדשה. "לקחתי מחנוך כל מה שאני יודע", אומר קרן. "את החיפוש האינסופי שלו, העובדה שאף פעם הדברים לא נחרצים. שרגע מסוים יכול להיות מצחיק נורא ומדמיע בו־זמנית ותמיד צריך לחפש את שביל הזהב. זו הסיבה שבחרנו את ‘איש'ל ורומנצקה’ כי הוא מאוד כזה. היכולת שלו לעשות קלוז־אפ על הרגעים הכי קטנוניים בנפש האנושית".

חנוך לוין צילום: גדי דגון

"לקחתי ממנו המון", אומר בן נון. "חנוך הוא איש של קודים והיה לי המזל ללמוד את הקודים שלו לבניית יצירה בימתית. כשכתבתי את זה, הרגשתי שהוא עומד מעליי במובן שהוא שומר על הכללים שלא יופרו. זו היתה האינדיקציה שלי לבחון את עצמי באומץ ולהעיף דברים שלא עומדים בכללים שלמדתי ממנו”.

באילו קודים מדובר?

"למשל, שיש דברים שאתה עושה ולפעמים הם מאוד יפים בפני עצמם אבל היצירה דוחה אותם. שהם מיותרים, או לפעמים טו מאץ'. אז יש המון ניקיון ויכולת לא להתאהב בדברים של עצמך. לחנוך היה כלל שכאילו ההצגה קובעת דברים ולא אנחנו. כשהייתי מביא לו קטע מוזיקלי, או שהוא היה מאושר או שהיה אומר שההצגה דוחה את זה. אז גם פה פח הזבל שלי היה מלא בדברים שההצגה דחתה".

"לחנוך היתה היכולת המופלאה להגיד מה שייך לעולם של המחזה ומה לא", מוסיף קרן. "אנחנו, בלי להגיד, הרגשנו את זה וגם שינינו את המוזיקה והאטיטיוד בהתאם. אצל חנוך אני אף פעם לא מרגיש שאני יודע חד־משמעית איך משחקים, זה תמיד חיפוש אחרי המינון הנכון של עין בוכה ועין צוחקת, ככה הוא כתב”.